בדירתו של גלעד, אחיו הקטן של ישראל, בתל אביב, תלויות שתי רפרודוקציות של פיקאסו ששמר גלעד מהדירה של אחיו. גלעד: "שבוע אחרי האסון נכנסתי לדירה שלו כדי לפנות אותה. במקרר הייתה רק עגבנייה, על הרצפה תיק הטניס שלו כשהוא פתוח, ובמשיבון חיכו 42 הודעות - בראשונות חברים שרצו לקבוע איתו זמן למשחק טניס, אחריהן הודעות מקרובים שתהו אם הוא בסדר, אחר כך כאלה שהתקשרו רק לשמוע את קולו ולבסוף כאלה שהשאירו הודעות פרידה. בכל פעם שהיינו מתווכחים ומגיעים למבוי סתום היינו אומרים '42'. זאת התשובה לחיים, היקום וכל השאר על פי הספר 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' של דגלאס אדאמס. המספר הזה מלווה אותי מאז האסון - תאריך האסון, 42 הודעות במשיבון, מספר החלקה הצבאית בה הוא קבור".

"ישראל היה אח גדול משובח. היה בו שילוב חזק של ראש על הכתפיים וחום בלב. הוא היה אוטודידקט, רגיש וחבר טוב. כל הבית הסתכל עליו כמו היה מגדלור. כשגדלנו הפכנו קרובים מאוד ובילינו הרבה יחד. היו לנו שפה וקודים מיוחדים משלנו. יש לנו אותה שפת גוף וגם אותו סוג הומור, כך שנשאר בי משהו ממנו. דברים רבים עשיתי כמותו עד שבשלב מסוים החלטתי שעליי לפנות מקום גם לעצמי".

"אחרי האסון היינו כולנו הלומים. הרגשתי שאני חייב לשמור על ההורים שלי וחזרתי לגור בבית למשך תקופה מסוימת. תמיד עסקתי במוסיקה ואחרי האסון התחלתי להופיע ולפרוק את המועקה שלי על הבמה. זאת הדרך שלי לתקשר והוא נמצא איתי שם. אחרי שנה בערך הלכתי ל'חוף מציצים' שם היינו משחקים מטקות בכל יום שישי. הסתכלתי סביב ואמרתי לעצמי, זה לא יאומן שמישהו גר בדירה שלו, שמישהו נוהג בג'יפ שלו ושמישהו יוצא עם חברה שלו".

"אני זוכר שבערב האסון הייתה לי משמרת עבודה במלון, ובדיוק בשעה 18:59 נפל לי מפתח. כשהתכופפתי נעצרה העין שלי על צג הטלפון עם השעה והתאריך. הרגשתי שמשהו לא בסדר ועזבתי את העבודה מוקדם מהרגיל. כשהגעתי הביתה חיכתה לי הודעה שאירעה תאונה. מאז אני אדם אחר".