כשנשמעה בטלוויזיה ההודעה על האסון, פרצה יפה, אימו של איתי, בבכי.
“בכיתי על כך ששני טייסים נהרגו. לא תיארתי לעצמי שהאסון הוא במימדים כאלה, ועוד יותר מזה, שאיתי הוא אחד מהחיילים".
איתי, בנם של יפה ויצחק, היה ילד עצמאי, שקט, שנון ומלא הומור. הוא אהב מאוד מוסיקה וחסך כסף כדי לקנות לעצמו מערכת. על בובת הארנב שקנתה לו אימו כשהיה ילד הוא שמר תקופה ארוכה, ועד היום היא מונחת בחדרו שנשאר כפי שהיה: הבגדים בארון, הקלטות, המיטה המוצעת.
יצחק: “היה לנו קשר מאוד חם איתו. פעם נסענו לבקר אותו בתל ערד לאחר שלא ראינו אותו שלושה שבועות. הגענו למקום מבודד עם שני אוהלים. איתי הסיט את יריעת האוהל ויצא אלינו באמצע שומקום. זו אחת התמונות המוחשיות שאנו זוכרים מתקופת הצבא שלו".
יפה: “כשהבן שלך בקרבי את כל הזמן ‘שומעת' את ‘הדפיקות האלה' בדלת. כשהבנו שאיתי הוא בין החללים חיכיתי להם במרפסת. לא רציתי שיפתיעו אותי ועד הרגע האחרון היה קשה לי להאמין. הייתי בטוחה שהוא שם, מתחבא מאחורי איזה שיח. אחרי לילה מורט עצבים זיהו גם את איתי שבגלל מצבו היה בין האחרונים שזוהו. בסוף קיבלנו רק שני חצאי דסקיות שרופות".
יצחק: “עד היום אנחנו בתהליך. כל שנה עוברים שלב אחר. יש עדיין דברים שמזכירים לנו אותו ושקשה לנו לעשות: לקנות משהו חדש, לאכול חומוס, לבשל ממולאים שכל כך אהב, לתלות דגל ביום העצמאות. התחושה הקשה היא תחושה של החמצה. כשאיתי היה בצבא ונשאר ארבעים יום רצופים, לא ידענו איך להתמודד עם העובדה שלא נראה אותו תקופה ממושכת כל כך. עכשיו הוא נשאר בן עשרים וסביבנו הכול ממשיך כרגיל".
