יעל, אימו של גלעד: “אם אני צריכה לתמצת את תכונותיו של גלעד, הייתי אומרת שהוא היה בעל אנושיות חזקה ויכולת הקשבה בלתי רגילה. הייתה בו מנהיגות שקטה, יושר וכוח. אפילו החברים שלו מתיכון ‘בויאר' קראו לעצמם ‘המישייקרים'... הוא היה נפתח לאלה שבחר והיה רודף שלום.
גלעד חיכה מאוד לשחרור שלו ועם זאת הייתה בו האחריות לעשות את הדברים 'כי צריך'. אני יודעת שהוא עבר לא מעט התמודדויות עם הפחד, כאילו הייתה בו תחושה פנימית מבשרת רע. פעם אפילו אמר לי: ‘אימא, אם יקרה לי משהו בצבא, אני לא יכול לומר לכם שלא תהיו עצובים, אלא שתמשיכו לחיות'".
דן, אחיו של גלעד: “היינו חברים טובים והכדורסל היה חלק מרכזי מאוד בחברות שלנו. היו לנו קודים משותפים לכל מיני דברים. הוא אהב מאוד ספרי פילוסופיה, את 'החברים של נטאשה', אסף אמדורסקי וערן צור. אני זוכר את הפעם הראשונה שהשמיע לי את ‘ערב ב' כסלו'.
אחרי שנהרג שמרנו על החדר שלו כפי שהיה. החפצים שלו עדיין בארון. אנחנו לא פותחים לו את המגירות או מחטטים לו בפתקים. זה שלו והוא לא בחר לשתף אותנו בזה. לפעמים אני כל כך מתגעגע אליו שאני מתקשר אליו לנייד לשמוע את קולו במשיבון".
יעל: “התחושה היא של פספוס. גלעד היה יכול ליהנות מהחיים, לתרום לחברה ולהיות מאושר. בעלי צילם את גלעד המון ויש לנו תמונות רבות מאוד שלו. זה נכס אדיר מבחינתי. אנחנו עושים ערבים לזכרו עם דברים שאהב, מוסיקה אירית, מוסיקה שחורה, הרצאה על קולנוע. חשוב לי שזה ישקף את דמותו ולא יהיה מנותק ממנה.
השתדלנו מאוד לתת לכל אחד בבית את המקום שלו באבל. כל אחד מתמודד עם זה אחרת והיה לי ברור שלא נהיה אנחנו ההורים במוקד האבל והילדים יהיו בצד.
גלעד נשאר במקום חזק מאוד אצלנו. אני מרגישה שהוא איתי כל הזמן ועד היום אנחנו חותמים בברכות לאירועים גם בשמו. מה שכן, אני יודעת שעדיין לא הצלחתי לצרוח את הצרחה".
