כשהיה בן חמש נסע ניר עם הוריו, רותי ואמנון, לדאלאס שבארה"ב. רותי: "כשניר למד שם בבית הספר היהודי הוא הרשים מאוד את חבריו כשהצליח לפתור 'קובייה הונגרית' כשידיו מאחורי הגב. כזה היה, בעל יכולת טכנית גבוהה ואיש אשכולות: הוא אהב מאוד לשחק טניס, אהב מוסיקה, ניגן בפסנתר, פרט על גיטרה ולמד טיסה במסגרת פרטית".
“ניר היה אדם רגיש מאוד. במהלך השירות שלו נהרג חברו הטוב שלומי וזה השפיע עליו מאוד. בסוף השבוע האחרון שהיה ניר בבית הוא עוד הספיק לפקוד את קברו של שלומי. הוא עמד שם ומי חשב שבאותו מקום ממש, לצידו של שלומי, ייקבר גם ניר כעבור ימים אחדים. לפני שעלה בפעם האחרונה לצפון לקח איתו מצלמה כדי לצלם את השלג שחשב שיראה בלבנון. חיפשנו את המצלמה הזו בין מאות החפצים שחזרו מאתר האסון אבל לא מצאנו אותה. מצאנו ספר שנתנה לו ג'סיקה חברתו, ספר שנפל לנחל וכך לא נשרף עם שאר החפצים".
אמנון: “מאז האסון אנחנו פועלים רבות להנצחת שמו של ניר גם בארץ וגם בחו"ל. יש כאלה שיגידו שהתמכרנו לזה, אבל זה ממש לא נכון. חשוב לי שיזכרו אותו בכל דרך והוא נמצא איתנו כל הזמן ובכל שיח. אני חושב שאסון כזה ממקד אותך. הכול הופך לשחור ולבן, לטוב ורע, לנכון ולא נכון. לפעמים אני מתבונן סביב ואומר לעצמי: מה קורה פה? עבור מה ניר נפל?"
רותי: “סדר העדיפויות משתנה. אני הפכתי לפעילה מאוד בעמותה להנצחת חללי האסון. לא דמיינתי את עצמי עוסקת בזה בשום שלב. אני עושה המון למען אחרים וזה מנחם אותי. אני שואלת את עצמי לא פעם: אם ניר לא היה נהרג, מה היה עולה בגורלי, איך ומה הייתי? המוות שלו הפך בסופו של דבר לכוח, למשהו שמגדיר אותי".
