- על הפרויקט -
- 73 -
- 4.2.1997 -
- English -
- العربية -
דביר גדל במושב מולדת. סמוך לאזור בו חי ואהב לטייל הקימה משפחתו מצפור לזכרו, מצפור הצופה מהחרמון ועד לבקעת הירדן. הוריו, אסתי ודורון, מצאו במקום הזה עדות לאופיו של דביר ובעיקר לצניעותו.
אסתי: “דביר היה ילד יפה ומוצלח. הוא היה אח בכור שלקח על עצמו את האחריות על כל מה שקורה בבית וגם על גידול אחיו. הוא היה שובב, מלא באהבה לאדם ולמקום בו חי. האבדה הזאת היא כאב שאף אחד לא יכול להבין. כששמעתי על האסון הרגשתי כאב עצום בלב והרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות כלום. מייד אחרי היינו עסוקים מאוד בהנצחה ובארגון טקסים, עד שהבנתי שזה שואב מאיתנו המון כוחות ושמספיק לי לדעת שאנשים זוכרים אותי פשוט בתור אימא של דביר".
דורון: “מימד האסון גרם להרבה אנשים להעניק ולתמוך וזה נתן לנו המון כוח. אנחנו החלטנו ששנינו עושים הכול יחד כדי להתחזק ולתמוך זה בזו. הצבא מלווה אותנו והתמיכה שלו חשובה לנו. לצד זה היה חשוב לנו לפעול למען שאר המשפחות בכל דרך אפשרית. פעלנו למען הקמת העמותה, נציגות המשפחות, חופשות משותפות, טיולים ועוד".
אסתי: “מהר מאוד הבנתי שקשה לי לנתב את הכוחות להתמודדות עם חקירת האסון. נפלה עליי טראומה והרגשתי שאני צריכה לנשום. כעס זה משהו שנועל אותך ולי היה חשוב שהזיכרון מדביר יהיה יפה כפי שהיה: להיות נבונים. לכאוב, אבל בתבונה. עם הזמן הבנתי שמהפרידה הנוראית הזו אפשר גם לצמוח ולהוליד דברים טובים. זה נתן לי כוחות להתמודד עם כאבם של אחרים במסגרת תפקידי כאחות. למדתי להעריך את החיים ואת המשפחה שיש לי. למדתי שאפשר גם לרקוד, לצחוק ולבכות ולשאת בגאווה את זכרו. אני מרגישה ש'חתמתי קבע' עם הצבא ושהאסון הזה הוא בעל עוצמה כל כך גדולה שאין לי דרך אחרת אלא לנתב את העוצמה הזו למקומות טובים. דביר איתנו בבית והוא תמיד יהיה. לא היינו מוכנים להשקיע את מרב המאמץ בילד שאיננו ולהסתכן בלאבד את ילדינו שחיים. והנה אנחנו במקום חיובי כנגד כל מה שמצופה".