הוריו של אַלֶה, אליסיה ורוברטו, מספרים שאַלֶה היה מנהיג מלידה. "קראו לו הגנרל הקטן". אליסיה: "הוא היה בוגר מאוד לגילו וכשעלינו ארצה מארגנטינה רצה להשתלב מייד. לפני שעלינו לארץ הסברנו לילדים מהם היתרונות ומהם החסרונות אם נעזוב הכול ונעלה לישראל. ערכנו הצבעה והחלטנו לעלות. הדרך הדמוקרטית הזו בה גידלנו אותם, נתנה לאַלֶה הרבה עצמאות וגם חוצפה, שלפעמים עזרה לו לקדם דברים".
רוברטו: "אחרי האסון היינו הרבה שנים 'ההורים של'. לאט לאט ראינו שהזהות שלנו הלכה ונעלמה. היום זה אחרת. אנחנו מדברים על אַלֶה המון, אבל עושים גם הרבה למעננו.
אַלֶה הוא החלל היחיד באסון המסוקים שלמד בבית החינוך 'הר וגיא'. מאז ועד היום מתקיים שם יום עיון מיוחד ביום הזיכרון השנתי לאסון והוא חלק מפעילות ה'עמותה להנצחת חללי האסון'. היום הזה בנוי על דיאלוגים בין תלמידים, צעירים מהאזור, אנשי צבא והורים שכולים ועוסקים בו בנושאים פוליטיים וחברתיים. זה סוגר לי מעגל בכל מה שקשור אל בני".
אליסיה: "הוא היה מאוד חם והקרבה בינו לבין אחותו ברברה הייתה גדולה. כשעלינו ארצה הוא לקח אותה תחת חסותו וכל הזמן דאג לה. אני יודעת שהיה לו כל כך הרבה מה להספיק ושלא היה לו רגע דל. הוא חסר לי מאוד, אבל הוא איתי כל הזמן. אני מרגישה שהוא מלמד אותנו כל שנה משהו חדש עליו ושהוא עדיין כאן. עד היום אני קונה בסופר מצרכים לארבעה אנשים".
רוברטו: "מגיל 13 יש לי את היכולת לראות את הנולד. ביום האסון, כשאַלֶה יצא מהבית, אמרתי לעצמי שהוא כנראה לא יחזור, אבל לא יכולתי לעצור אותו. אנחנו מאמינים מאוד ב'גלגול נשמות' ואני חושב שהוא בחר לצאת מהחיים בנקודה הזו. החלון בבית שלנו פונה לשאר ישוב ואני זוכר שבאותו לילה היו השמים מוארים באור מסנוור. האור הזה השפיע עליי. אני מצייר כבר שנים רבות, אבל אחרי האסון לא יכולתי לצייר במשך כארבעה חודשים. אחר כך חזרתי לצייר, אבל בהמון שחור והכול היה מלוכלך. היום אני לא אוהב שחור. חזרתי לצבעים שאני אוהב. אני זוכר שפעם אַלֶה עמד מאחוריי כשציירתי ואמר לי שהציור יפה. הציור הזה תלוי בסלון ואני רואה בו דברים רבים שמסמלים את האסון, למרות שצויר שנים קודם. 'אַלֶה' אני קורא לציור הזה".
