לאה, אימו של אביב: "יש הרבה דברים שגילינו על אביב מסיפורים שסיפרו עליו אחרי האסון. לא ידענו שהיה פייטר כזה, לא ידענו כמה היה אמיץ ובעל תעוזה, כמה דאג לחברים שלו וכמה סמכו עליו בצבא. כילד הוא היה צנוע מאוד ושקט. היה לו לב רחב כגודל העולם, מסירות ומקצועיות ואהבה גדולה לחברתו איה, עמה תכנן להמשיך את חייו".
יוסף, אביו: "הוא היה בן בכור חרוץ שעזר לנו הרבה במשק כאן בבית יוסף. אחיו ינון ואחיותיו, אודליה ותהילה, אהבו והעריצו אותו והמוות שלו היה להם קשה מנשוא. כל אחד התמודד עם זה אחרת. אני חיפשתי תשובות ומצאתי אותן בתורה, בתלמוד, בגמרא ובמפרשים. מאז האסון למדתי, הוסמכתי לרב ואני משמש היום כרב המושב. אני חושב שהאמונה עזרה לי להתמודד עם האבל".
לאה: "אני מרגישה כאילו זה קרה היום. קשה לי מאוד כי אני חשה כל הזמן תלושה. תקופה ארוכה התמסרתי ליצירה ולחצר הבית. הרגשתי שאני חייבת לשמור על הילדים שלי ולעשות לביתי. הכאב העצום הזה אינו מרפה ועד היום אני חושבת שאני שומעת את הצעדים שלו. הרגשתי אחראית גם לחברתו איה. היה לי חשוב שהיא תמשיך את חייה הלאה ותפרוש כנפיים. ממש דרבנתי אותה למצוא מישהו חדש וכך היה. עד היום אני שומעת עליו סיפורים מאנשים שהכירו אותו בדרך וזה מחמם לי את הלב".
יוסי: "כשהצבא יצא מלבנון, בסופו של דבר, היה לנו קשה מאוד. הרגשתי חסר אונים ממש ותחושת החמצה גדולה.
השכול שינה את חיינו מקצה לקצה. במהלך חצי השנה הראשונה הייתי קם בבוקר, הולך לישון בערב וכך עברו הימים. הייתי בטוח שזה סיוט שעוד מעט יעבור. הזמן הוכיח לי אחרת. בסופו של דבר כולנו התבגרנו בצורה מסוימת וכל אחד מאיתנו נושא את אביב בדרכים שונות. הוא איתנו בכל רגע נתון".
