יהודית, אימו של אבישי, מספרת: “לקנות מתנה לאבישי, זו הייתה המשימה הכי קלה בעולם - עפיפון, מטוס להרכבה וכל מה שיש בו עניין טכני. אבישי שמר על רוח ילדותית גם כאדם בוגר ובשבילו להיכנס לחנות צעצועים היה אירוע גדול. הוא בנה מטוסים מגיל קטן, אהב לקרוא את ביטאון חיל האוויר וחלם לשרת בצבא כטייס. שיחק הרבה כדורסל ואהב מאוד להשתולל עם ילדים, ובעיקר עם בתו עמית. בכל פעם שהיה חוזר לביתו, היה רץ אליה ולא מוריד אותה מהידיים שלו".

חגית, אחותו: “גדלנו צמוד מאוד והיינו מבלים שעות יחד. אבא נפטר כשהיינו צעירים ואבישי החליט שבשביל אבא הוא יסיים את לימודיו בהצטיינות. תמיד כינו אותו ‘לב טוב', כי כך הוא היה, מלא בטוב לב ומאוד אבהי".

ענבל, אשתו: “אבישי ואני למדנו יחד בחטיבת הביניים. מגיל חמש עשרה ועד יום מותו לא נפרדנו. בשתים עשרה שנים משותפות התבגרנו יחד, עברנו להתגורר בדירה משלנו, התחתנו, העתקנו מגורנו לבסיס תל נוף, חזרנו לביתנו בת"א ונולדה לנו בת מתוקה, עמית. שנה אחת בלבד זכתה עמית באבא. בשנה זו, כאילו ידע שעליו להספיק ולמלא את הימים בלהיות כמה שיותר אבא, ע"י חיבוקים ובילויים משותפים".

“בליל האסון הטלויזיה היתה פתוחה. לפתע הופיע “מבזק מיוחד" שהודיע על התרסקותם של שני המסוקים. החלו טלפונים בלתי פוסקים ואף הגיעו חברים ובני משפחה. אף אחד לא הודיע לי דבר. כשהתקשרתי לברר בטייסת, לא ידעו מה לומר והשאירו אותי תחת עננה אפלה. אני זוכרת שנכנסתי למקלחת, הפעלתי מים רותחים, כאילו רציתי שישרפו אותי. חברה שראתה אדים מוגזמים יוצאים מחדר האמבטיה, הוציאה אותי משם. זמן קצר מאוחר יותר, הגיעו עם הבשורה הנוראה שהפכה את חיי. על אף הבכי הרועם והזעקות של עשרות האנשים שהתקבצו בביתי באותו הלילה, עמית לא התעוררה אף לא פעם אחת וישנה לה שינה רגועה."

“עמית נתנה לי המון כוח. הייתי חייבת להיות בשבילה אמא במלוא מובן המילה. היה לי חשוב שהבית שלנו יהיה בית שמח. דיברנו על אבא באופן חופשי והיא גדלה איתו ובלעדיו. עם השנים שחולפות, החיים מתנהלים בשני רבדים מקבילים. האחד הוא חיים שמחים, מהנים ומלאים, והשני הוא געגוע עצום וכאב עמוק על ההחמצה של החיים".