עשרים חלילי רוח מנגנים באנדרטה שהקימה משפחתו של אסף במצפור הצופה אל בית חאנון ורצועת עזה. הם מסמלים את עשרים השנים של אסף. כאן, סמוך לקיבוץ ניר עם בו הוא גדל, נהג לרעות את עדר הבקר של המשק.
אימו, שלומית: "היה לנו חשוב להקים משהו שיאפיין אותו. כשהרוח מנגנת בחלילים אני ממש מרגישה שאסף מנגן".
"היו בו עוצמות של כישרון, בגרות ויופי שרק מעצימות את גודל הנפילה. אסף היה מחבק כל כך חזק, חיבוק אוהב עד כאב. תמיד הייתי בטוחה ששום דבר לא יכול לקרות לו. גם כששמענו על האסון והבנו שהוא שם, אבא שלו, סידנה, אמר לי שהוא בטוח יצא מזה ושהוא שוכב שם ומחכה לעזרה. אני זוכרת שהסתובבתי הלוך ושוב עם יובש עצום בגרון, ומאז אני חיה עם פצע עמוק שלא מגליד".
"פעם חשבתי שזה בלתי אפשרי לשאת שכול. הזמן לימד אותי אחרת. למדתי שיש לי שלושה ילדים ואת כל אחד מהם אני אוהבת. אחד מהשלושה לא נמצא באופן פיסי, אבל הוא כל הזמן איתי. עם השנים רק התחזק הקשר עם הילדים, יובל ודפנה, והבנו שאנחנו זקוקים זה לזה. הבנתי גם שלכל אחד יש את הדרך שלו להתאבל וצריך לתת לזה מקום. מאז האסון התחלתי לעסוק באמנות. הרגשתי שמשהו חי בי ומנסה לפרוץ. הציורים הראשונים שלי היו כל כך מלוכלכים. ציירתי בתנועות סיבוביות כמו מסוק שמסתובב. ואז מצאתי את עצמי בקרמיקה. פתחתי סטודיו והתחלתי ללמד ילדים ומבוגרים. מרגשת אותי התקשורת איתם והדברים שאיתם הם יוצאים מהסטודיו. אני מרגישה שבקרמיקה אני מצליחה לבטא את עצמי. את הגעגוע לאסף. לחום ולנתינה שלו. כשהעצב חזק אני משתדלת להעסיק את עצמי בעבודות הגינה, בסטודיו שלי או נוסעת לתל אביב ומבקרת בתערוכות."
"לפעמים אני חולמת עליו. כשזה קורה אני קמה וכותבת לי מייד את החלום. בחלום הוא תמיד בא לבקר אך ממשיך, ואני רוצה כל כך שיישאר. עם כל הקושי אני מרגישה שכייף לי לדבר עליו ולהיזכר בו. אני מבקרת הרבה במצפור ונזכרת איך היה מטייל כאן כילד ואיך זכר את כל שמות הפרחים והצמחים".
