דניאל, אביו של אמיל: “אמיל היה ילד סקרן ומלא באהבה לבעלי חיים. הוא החל לפרוח בלימודים רק כאשר עבר ללמוד בפנימייה בכָּנות, שם גבר בו הרצון ללמוד וטרינריה. אמיל היה מאוד משפחתי ולמרות המרחק היה הקשר חם. הוא נתן לכל אחד את ההרגשה שהוא הכי קרוב אליו. דאגתי לו כל הזמן ותמיד אמרתי לו: ‘אמיל, איפה שלא תהיה, כשתצעק אבא אני מייד אהיה שם".
לאחר גירושי הוריו, שושנה ודניאל, עבר אמיל עם אביו ואחיו לאילת. לאחר שנים אחדות הצטרפה סמדר למשפחה ובין אמיל וסמדר נוצר קשר אמיץ וחזק.
סמדר: “הוא עשה המון בחיים הקצרים שלו. הוא נסע לפולין במשלחת מצטיינים, קיבל את פרס שרת החינוך על מחקר שעשה כתלמיד במכון ויצמן, היה מדריך ב'אל-סם' ומתנדב במד"א. גם בצבא הוא חיפש כל הזמן איך להוסיף וללמוד: עשה קורס חובשים, קורס חבלה והציב לעצמו כל הזמן יעדים חדשים. אני זוכרת שהשירות שלו לווה כל הזמן בדאגה. בערב האסון הרגשתי שקרה לו משהו. תמיד הייתה בינינו טלפתיה".
דניאל: “האסון הזה מלווה אותנו כל יום. אנחנו לא מדברים על זה הרבה, וגם לא מסתירים, כמובן. החיים התהפכו ב-180 מעלות והייתה תקופה שלא ידעתי מה קורה איתי. האחים שלו גם לקחו את זה מאוד קשה ואז קיבלתי החלטה שאני חייב להיות אבא חזק בשביל כולם.
היה לי מאוד חשוב להיות מעורב בחקירת האסון. רציתי לדעת כמה שיותר. כל כך מצער אותי לדעת שבארץ שלנו צריך לקרות אסון שכזה בכדי שמישהו יתעורר ורק אז יתחיל לחשוב איך אפשר היה למנוע אותו".
עוז, חבר של אמיל: “אמיל היה חבר טוב שידע לסחוף אחריו. הערצנו אותו. הוא תמיד היה יוזם ומתוכנן מאוד. אני חושב שמגיל צעיר הוא כאילו ידע שבא לעולם לזמן קצוב. פעם סיפר לי איך תהיה ההלוויה שלו. כאילו משהו אמר לו שזה עומד לקרות".
