בחדר של דני עומד המחשב האישי שלו כפי שנשאר. לאה, אימו: “דני היה מכור למחשבים. הוא שיחק יום ולילה. הוא חיפש כל מיני אתגרים והרפתקאות וגילה יכולת טכנית גבוהה מאוד. הוא אהב מאוד ניסויים וכולם קראו לו ‘מקגיוור הישראלי'. בין חפציו האישיים נמצאה גם עבודת יד שיצר בכיתה ח' ובה ציור של מסוק. אחרי האסון התחלתי לחשוב אם אין פה איזה צירוף מקרים".

שמואל, אביו: “עלינו ארצה מרומניה בשנת 1973. בתקופה הראשונה עבדנו שעות רבות ודני נשאר הרבה עם אחותו, יהודית. הקשר ביניהם התחזק מאוד והם היו חברים טובים. המוות שלו הותיר אותנו המומים וביהודית אחותו הוא פגע באופן משמעותי. היה לה קשה. היא רצתה להתרחק, ולצערנו, עזבה את הארץ למלבורן שבאוסטרליה. חיפשנו בין החפצים שחזרו מאתר האסון ולא מצאנו שום דבר שהיה שייך לדני. ראיתי כמה קשה ליהודית וכדי לעודד אותה הבאתי לה עט פשוט שמצאתי ואמרתי לה: 'הנה, זה היה של דני'".

לאה: “האסון הזה חיזק אצלנו את הקירבה לדת. היהדות שלנו היא הבסיס לקיומנו והשברים שלנו כחברה יכולים להתאחות באמצעות הקירבה לדת. חיפשתי תשובות ולא את כולן יכלו לספק לי. פעם פניתי לרב הצבאי וסיפרתי לו שמאז האסון שמואל הולך עם חצי דיסקית של דני שקיבלנו בחזרה. יום אחד נגנבה הדיסקית והרב הסכים להשיג לנו את החצי הנוסף. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהצבא איתי".

שמואל: “היה לי קשה שלא הופקו לקחים ולא נטלו אחריות. היה לי קשה גם עם הקמת האנדרטה המרכזית בצפון הארץ בגלל מקור התרומה, אבל בסופו של דבר התרגשתי מאוד מהתוצאה ואני מוריד את הכובע בפני כל מי שהתעקש להקימה. הכי חשוב לי שזה אתר רשמי שכתוב היום גם בספרי טיולים ואנשים עולים אליו לרגל. ככה, בין השאר, גם הם זוכרים את דני".