- על הפרויקט -
- 73 -
- 4.2.1997 -
- English -
- العربية -
חנה, אימו של אלון: “ההנצחה הכי גדולה שלנו היא לדבר על אלון. עשינו המון פעולות הנצחה לזכרו: תרמנו ספרים, שיפצנו ארון קודש, אנו מקיימים שיעור לזכרו פעם בחודש, קיימנו תחרות קט רגל לזכרו, ועוד. עם זאת, הכי חשוב לנו לדבר עליו. אנחנו מדברים עליו כל הזמן והוא מלווה אותנו יום יום.
אלון היה עולם ומלואו. בחור כובש שהתבלט בכל מקום אליו הגיע למרות צניעותו והשקט שבו. עד היום מספרים לנו עליו אנשים שפגשו אותו בדרך, וזה אומר עליו כל כך הרבה".
ראובן, אביו: “הייתי מאוד קרוב אליו. הוא שיתף אותי בכול והיינו חברים טובים. תמיד אמר לי: ‘איפה שאהיה, אהיה הכי טוב'. הוא באמת הצטיין בדברים רבים כל כך וגילה רגישות רבה ביותר. אפילו ביחסו לחייליו, היה לו קשה לכעוס עליהם. אלון שיתף אותי גם בחוויות שלו כמפקד בצפון כשנתקל לא פעם במצבים מורכבים ורגישים. היה בו שילוב בין רגישות לחוזק. בין עדינות לעוצמה".
חנה: “ביום שבו עזב לצפון, שאלתי אותו אם היה רוצה להמשיך בצבא. אלון אמר לי שהוא הגיע לכל מה ששאף להגיע. שמחתי לשמוע את זה. הוא היה הרוח המלכדת במשפחה. הוא דאג להשכין שלום, לתת תחושה טובה וליצור אווירה מפויסת. המשפחה הייתה חשובה לו מכול. וזה תמיד הרגיש שהוא בא ממקום אמיתי מאוד וכן".
ראובן: “מאז האסון לא היינו מעולם בצד של הכעס. לא הרגשנו שיש תועלת בקריאת הדוחות ובמאבק. גם כשפנו אליי ורצו ל’שרוף’ את המערכת, לא הצטרפתי. העדפתי להילחם על זכותנו לכיתוב אחר במצבות, ובזה הצלחנו. העדפנו גם להנציח ולתרום לזכרו. מול הבית שגרנו בו בירושלים נמצאת ‘כיכר אלון’ שקרויה על שמו. אני מרגיש שבהנצחות האלה מתבטא אופיו של אלון יותר מכול".