כשתומר נולד, נטעו הוריו, תמר ודוד, עץ אורן בגינת ביתם במושב דישון. על העץ הזה טיפס תומר בילדותו והוא ניצב עד היום בחצר הבית.
תמר: "אי אפשר היה לעצור את תומר. הוא תפס את החיים בעוצמה אדירה וניצל כל רגע גם כילד וגם כבוגר. הוא אהב מאוד את הבית ואת האחים שלו והיה קשור לכל אחד מהם. גם אליי היה קרוב מאוד.
תומר היה מהטיפוסים שרואים קודם כול את טובת הכלל. אני חושבת שזה מטורף לגדל ילד שמגיע לרמה כזאת של מיוחדות ואז להפסיד אותו ככה. היום אני רואה אותו באחיו הקטן, אלירן, שהלך בעקבותיו כמעט בכול. אחרי שתומר נהרג היה אלירן נכנס לחדרו של תומר ויושב שם שעות. גם בצבא הוא כל כך רצה להשלים את המסע של תומר ולקבל את סיכת המסלול שתומר לא קיבל, וכך היה".
דוד: "ביום האסון, מהבוקר, כל הזמן דמיינתי שתומר נהרג. מעולם לא הייתי פסימי או רואה שחורות, אבל באותו יום הלכתי עם תחושה שמשהו הולך לקרות. כששמענו על האסון היינו עדים לרעש עצום בסביבה שלנו בגלל הקרבה לשאר ישוב. המון אמבולנסים הסתובבו בדרכים. נותרנו בחוסר ודאות מוחלט ואמרנו שלא נלך לישון עד שנשמע מתומר. אחרי עשר דקות דפקו בדלת שלנו.
הזיכרון ממנו מוחשי מאוד. אני רואה אותו מולי גם עכשיו. פעם ביום אני עולה לקבר שלו ומדבר עליו הרבה. תומר אהב מאוד מוסיקה והדביק בה את כל הבית. היום אני לא מסוגל לשמוע מוסיקה. קשה לי ליהנות מזה".
תמר: "התחושה הראשונה הייתה שבא לי לעוף מפה. לא עניין אותי לראות אף אחד. אחרי תקופה קצרה מאוד התחלנו לפגוש את משפחות הצוות שלו ונוצרה בינינו קרבה ואינטימיות. בתוך המשפחה נעזרנו מאוד זה בזה והילדים שלנו חיזקו אותנו. ככה זה, החיים חזקים ממך, אתה ממשיך לחיות. עד שנולדה מעיין, הנכדה שלנו, לא האמנתי שתהיה בי שוב שמחה. כשהיא נולדה הרגשתי שחזר אליי פתאום משהו שנעלם בי".
