חנה, אימו של שילה: "השנה האחרונה בחייו של שילה הייתה קשה. חבריו, ישי שכטר ז"ל ואורי ביטון ז"ל נהרגו בפעילויות צבאיות ושילה הפך למופנם ושקט. כאב לו מאוד גם מצבה החברתי והמדיני של מדינת ישראל בשנים שלאחר רצח רבין והרעיון להחזיר את חברון. היה חשוב מאוד לשילה לפעול למען קירוב לבבות. הוא התגייס כדי להשפיע ובמהלך השירות התחזק מאוד מבחינה רוחנית. לאחר מותו נחשפנו לכתבים מרגשים שלו וכך קיבלנו תמונה רחבה על רגישותו, כאביו ותקוותיו.
שילה אהב מאוד את הארץ וטייל בה המון. אני זוכרת שכשהיה קטן והיינו בשליחות בטורונטו שמע פעם קלטת עם שירים של יהורם גאון והתחיל לבכות מרוב געגועים לארץ".
גד, אביו: “שילה היה יצירתי מאוד. צייר, בנה, עסק בספורט וחלם לעסוק בחקלאות. הוא היה בקשר טוב מאוד עם אחיותיו ואחיו. לאחר שחברו ישי נהרג ובפלחה"נ הכינו קלטת לזכרו, אמר שם שילה: 'צריך להרים את הראש ולהמשיך להסתער'. אני מרגיש שדבריו אלה הם צוואה עבורנו. מאז האסון החלטנו לא להשתעבד לשכול. זה לא מובן מאליו לעשות החלטה כזאת. אנחנו עושים המון דברים ביחד: מטיילים יחד, מדברים עליו ומעודדים זה את זה. שמרנו על כל הדברים שלו בבית ולפעמים אני אוהב ללכת עם המעיל הצבאי שלו".
חנה: “שילה היה החלל הראשון שנקבר בקרני שומרון. צער רב אני מרגישה על שלא ראיתי אותו לפני שנקבר. מי שראה אותו אמר שנראה שלם. גם הציוד של שילה נמצא והוחזר לנו. סבא של שילה בחר משתמש מאז בתפילין שלו. אנחנו פתוחים מאוד בבית ומשתדלים לא להיות עצובים. שניים מנכדינו נושאים את שמו של שילה וזה מרגש אותי לשמוע את שמו שוב בבית".
