מתן, בנו הבכור של ישיש: “אבא אהב מאוד את המשפחה. לא הייתה שבת שישבנו סתם בבית. תמיד לקח אותנו לטייל. הוא היה אדם צנוע מאוד ואף פעם לא התגאה בהיותו טייס. לא ראיתי אותו אף פעם במדים, אף פעם לא גרנו בבסיס, לא היו לנו בבית דגמי מטוסים, הוא לא דחף אותנו לשרת בחיל האוויר ואני מעולם לא התפארתי בכך שיש לי אבא טייס. לכן היה אולי מוזר להיות פתאום חלק ממשפחת השכול. אבא לא היה בקבע וגם לא חייל בן 19. הוא נהרג במסגרת מה שהכי אהב לעשות - לטוס".
“בערב האסון הייתי בקורס קדם-צבאי. ידעתי שההורים אמורים לטוס למחרת לחופשה בתאילנד ולכן היה ברור לי שאבא לא טס באותו יום, ובכל זאת יצאתי לטלפון ציבורי והתקשרתי. אני רק זוכר שהיה גשום מאוד ושכמעט לא שמעתי כלום בגלל הרעש. מאותה נקודה נכנסתי לכמה חודשים מטורפים של התמודדות, ראיונות לתקשורת, לחימה בהאשמות, ועוד. היו כל מיני האשמות שווא והיה לי חשוב להתראיין עבור אבא ולהילחם. לא הרגשתי שמסתכלים עלינו יותר מדיי, אבל כן הייתה לנו בהתחלה תחושה של אחריות".
“האסון הזה גרם לי להתבגר מהר. פתאום הפכתי לאחראי, לבן הגדול בבית שעושה את הפעולות שאבא היה עושה: ללכת למוסך, לבנק. החשש והדאגה לשלום המשפחה ולמצבנו הכלכלי קיננו בי והרגשתי שאני חייב לקחת אחריות גם עבור אימא שלי וגם עבור אחיי, שחר ועמרי. איבדתי את תמימותי מהר מאוד. אני יודע שגם האחים שלי לקחו את זה קשה. לשחר, לדוגמה, הארץ מסמלת עד היום משהו עצוב מאוד והוא הרגיש שהוא חייב להתרחק".
“הזיכרון מאבא הוא מוחשי כל כך שאם אראה אותו היום ברחוב, מייד אזהה אותו. אני זוכר בדיוק איך הוא נראה. אני זוכר את קולו. אני באמת מאמין שהוא יכול לנוח על משכבו בשלום. מאז האסון הפכנו למלוכדים יותר ואנחנו חושבים על אבא הרבה ובכל מקום שבו אנו נמצאים. הוא תמיד החלק החסר שלנו".
