רחל, אימו של משה, מספרת שכילד הוא הקפיד על סדר יום קבוע: לחזור הביתה, לאכול, להכין שיעורים ולקרוא ספר. "אני מאוד אוהבת לדבר עליו וזוכרת את החיוך שלו. הוא היה אחראי מאוד, צנוע, שקדן ומסודר ועברה עליו תקופת ילדות עשירה מאוד. הייתי לוקחת אותו הרבה לקולנוע והוא אהב לראות את הסרטים הקלאסיים: 'טרזן', 'השוטר אזולאי' ואחרים. כל כך אהב ללמוד ולקדם את עצמו. היה אור לאנשים ואבא לחיילים שלו. לא חשבתי שיכול לקרות לו משהו כזה. כששמעתי על האסון בטלוויזיה אמרתי לבעלי יחזקאל: 'איך אני לא אראה אותו יותר? מה אני אעשה בלעדיו'? החיים הפכו לאחרים. אני צוחקת ומחייכת, אבל בפנים הכול כואב לי".

שולי, אשתו: "מההתחלה היה בינינו קשר חזק. חיפשנו דרכים לגשר על הפערים בינינו. אני כדתייה והוא כחילוני. בהתחלה חשבתי שהוא פשוט יחזור בתשובה, אבל למדנו לכבד זה את זו ולתת לכל אחד את המקום שלו. אני והילדות היינו הדבר הכי חשוב לו והוא השקיע בנו המון. עד יומו האחרון היינו מתעוררים בבוקר וחושבים מה אפשר לעשות כדי לשמח זו את זה. לא נערכנו בכלל לאפשרות שהוא ייהרג. בתוך הדבר החשוך הזה שנקרא 'המוות של מועלם' אני מצליחה לראות היום נקודות אור בכל מה שקשור לשנים הטובות שהיינו ביחד".

"גם בחיילים שלו הוא השקיע וראה בהם קודם כל בני אדם. הוא לא האמין ב'יהיה בסדר' או ב'נראה מה יהיה'. הוא עשה המון בצבא ואני באמת חושבת שהיום חסרים אנשים כמוהו. כשנהרג אני זוכרת שהיה גשם נוראי. לילות שלמים לא יכולתי לישון. היה בי המון צורך לדבר עליו ולא לתת לו ללכת. החלטתי שאני בוחרת לחיות ולא נבלעת לחור שחור. כתבתי ספר וזה העסיק אותי. בחרתי לחיות ולתת משמעות לחיים שלי, לבנות שלי, לזוגיות החדשה שלי. למדתי ממנו על איך הטוב צריך להיראות ואני חושבת שבזכותו ובזכות דרך חייו הצלחתי לצמוח, להעניק לאחרים וגם לחיות".