אתי, אימו של רפי: “רפי ניצל כל רגע בחייו לבלות, לטייל ולשמוח. הוא היה ילד שובב ועם זאת השרה תמיד אווירת ביטחון וגם ידע לשים לעצמו גבולות. גם כשהיה בצבא, פחדנו יותר מתאונות דרכים ופחות מסיכוני השירות הצבאי. עד היום, כשמדברים על רפי, קשה לי להאמין שהוא איננו. קשה לי לקבל את זה שהוא נהרג בגיל צעיר בתאונה מטופשת".
מכלוף, אביו: “איבדתי יותר מבן. הוא היה חבר טוב, איש סוד שהיה בו הכול. שירתי הרבה שנים כאיש קבע ורפי רצה ללכת לשירות קרבי בעקבותיי. הוא אהב מאוד את הצבא.
כששמעתי על האסון הייתי במצפה עדי. יצאתי מהמשרד, חציתי את השביל וראיתי את כל עמק יזרעאל פרוש לפניי. המקום הזה שרפי כל כך אהב וחרש כל פינה בו קיבל פתאום משמעות כל כך חזקה. אנחנו שואבים כוחות מפעולות ההנצחה שאנו מקיימים לזכרו. ההנצחה נותנת לנו אוויר להמשיך לחיות עם זה. הכאב הוא עצום, ועם זאת, כשאני שומע, למשל, שילדים הולכים ל’גן רפי’ כאן במגדל העמק, זה נותן לי סיפוק גדול".
אתי: “כששמענו על התאונה הרגשתי שהבטן נשרפת לי. מאז חייתי כל כך הרבה זמן מנותקת עד שהחלטתי שאני חייבת לאסוף כוחות כדי להמשיך לחיות גם בשביל שאר בני המשפחה. בהתחלה התעסקתי המון בשאלות - איך הוא נפצע ואיפה, עד שחלמתי עליו וראיתי אותו שלם לגמרי להוציא שריטה שקיבל באוזן. שאלתי אותו: ‘רפי, זה מה שקרה לך בסך הכול'? החלום הזה הרגיע אותי ואיפשר לי להתחזק ולהמשיך לחיות. הוא חסר לנו מאוד ולפעמים אני מרגישה כאילו הוא נשאר בצבא ועוד מעט יחזור. רק אתמול מצאתי את עצמי חושבת שאולי הוא מגיע".
