שהרבאן, אמו של פאדי, מביטה בגשם דרך חלון ביתה שבבית-ג'אן: "אתמול היה פה גם שלג, אבל לא נערם. אני מעדיפה ככה, כי כשהשלג נערם זה תמיד מזכיר לי את הפרידה מפאדי. הוא הלך בשלג, וזהו. באותו רגע נתפס לי הלב.
ב-1982, כשמג'יד בעלי יצא למלחמה, עמדתי כאן עם פאדי שהיה אז בן ארבע ונופפנו לו לשלום דרך אותו חלון".
פאדי נולד בבית הזה, בן רביעי להוריו, שהרבאן ומג'יד.
שהרבאן: "פינקתי אותו הרבה. הוא תמיד היה לידי. כשגדל, מג'יד עבד בתל אביב עם רוני, בני הבכור, ופאדי היה ה'גבר' בבית. הוא לא זז מהבית בלי לשאול אם אני צריכה משהו. דאג לי ועזר לי בכול. הייתי הכי קשורה אליו. מאז האסון אין לי חיים נורמאליים. קרס לי הלב וקרס לי הגוף. אני חולמת עליו הרבה ואנחנו מדברים עליו עם הילדים ועם הנכדים כל הזמן. אני זוכרת הכול כאילו היה היום".
מג'יד: "הוא היה בדרן. צחק הרבה וכל הבית צחק איתו. היום, אם אני צוחק, אני מרגיש כאילו עשיתי עבירה".
בליל האסון, ב-4.2.1997, נולד בחורפיש תינוק בשם מאדי. כשגדל והיה לילד, בכה לילה אחד ואמר לאימו שיש לו אימא בבית ג'אן.
שהרבאן: "איכשהו הם הגיעו לכאן וכשהוא ראה אותנו הוא קפץ עלינו וזיהה את כולנו. הוא ידע לספר מה קרה במסוק. הוא פאדי בגלגול הזה ואנחנו בקשר הדוק. לפעמים זה עוזר אבל גם מקשה".
משפחתו של פאדי הקימה אתר הנצחה לזכר 73 חללי האסון על תוואי הדרך בין בית ג'אן לחורפיש.
מג'יד: "פאדי אהב ללכת לאזור הזה להתאמן בקראטה עם חבריו. את יום ההולדת האחרון שלו הוא חגג כאן, וכאן החלטנו להקים את האנדרטה.
הנשים מארגון 'ארבע אמהות' הגיעו אלינו מייד לאחר האסון. כמה ימים מאוחר יותר הצטרפה שהרבאן לתנועה ואני הפכתי לדובר שלהן בתקשורת הערבית. כעבור שלוש שנים צה"ל יצא מלבנון. נסעתי אל הגבול עם שהרבאן ובשתיים בלילה עמדנו שם נרגשים וחילקנו פרחים לחיילים השבים הביתה".
