- על הפרויקט -
- 73 -
- 4.2.1997 -
- English -
- العربية -
פנינה, אימו של גל, מספרת שכשגל היה קטן הוא ננשך באוזן על ידי כלבתו אלזה. בעקבות החתך, היה עליו ללכת עם כפתורים באוזניים.
“נסענו אז הרבה פעמים לטבריה. גל לא יכול היה להיכנס למים אבל לא ויתר. עשינו הכול כדי שיוכל להיכנס. חבשנו לו כובע ים ועל זה מטפחת וכך נכנס לבסוף. העקשנות הזאת כל כך אפיינה אותו. גל היה אדם שמח, חם וחברותי מאוד. אנשים תמיד אהבו אותו. הייתה בו אמונה חזקה והחניכים שהוא הדריך בבני עקיבא העריצו אותו. הוא כל כך אהב לתת למשפחה ודאג כל הזמן לפנק אותנו. כשנה וחצי לפני שנהרג התחתן עם גלית אהובתו ויחד גרו בקצרין. בתרמיל שהיה איתו ונמצא באתר האסון נמצאו גם תמונות מהחתונה שלהם".
“כששמענו על האסון והבנו שגל היה, כנראה, על אחד המסוקים, ישבנו וחיכינו לבשורה המרה. לא דיברנו, לא צלצלנו לאף אחד. לא יכולתי לקרוא תהִלים, אפילו. בבוקר מוקדם באו להודיע לנו. הכאב היה ועודנו עצום. אני יודעת שאריה, אביו, השתגע שלא הצליח להיפרד ממנו. הוא היה מוכן לחפור באדמה ולו בשביל רגע אחד של פתיחת הארון ופרידה מהבן".
"אחרי האסון התחלתי לצייר באופן אובססיבי. היה לי מאוד קשה לגעת בחפצים שלו. רק שנתיים לאחר האסון פתחתי מכתבים שכתב. על הקיר היו לנו תמונות של כל הנכדים. יום אחד אמר לי גל, ‘את לא משאירה מקום לתמונה של הנכדה הראשונה שאני אביא לך'. אז מיקמתי על הקיר תמונה של גלית ושלו כדי להחליף אותה בבוא היום בתמונת הנכדה, וכך זה נשאר, לצערי".
“גל אהב מאוד את החברים שלו. לפעמים היו באים ומחכים לו כשאני לא ידעתי עדיין שהוא אמור לבוא. על הקיר בסלון תלינו פאזל בן 5,000 חלקים שהרכיב עם חברים במשך כחצי שנה. זה סמל למסירות שלו. הוא היה מלא אהבה עם לב רחב כל כך, והיה מוכן לתת את הנשמה שלו לכל אחד".