אבי אהב ספרים. לחברים בצבא היה מספר על הספרים שאהב: “עפיפונים", “מגילת סן מיקלה", “סופת שלכת". כשעלה בפעם האחרונה לצפון לקח איתו את “כל החיים לפניו".

רעיה, אימו: “אבי תמיד שאל שאלות ולא קיבל שום דבר כמובן מאליו. לא תמיד זה היה לטובתו, אבל אני חושבת שזה היה מעורר כבוד. גם כאדם מאמין הייתה לו דרך משלו. דאגתי לו מאוד במהלך השירות כי רוב הזמן היה בלבנון והתקופה הייתה נוראית. הוא דאג לשתף אותנו בכל מה שעבר והשתדל להרגיע אותנו. אבי כבר הכין את עצמו ליום השחרור: עשה רישיון על אופנוע, שכר דירה בתל אביב. הוא רצה לטרוף את העולם והיו לו המון חלומות שלצערנו לא הצליח להגשים. הוא אמר פעם שהיה רוצה לנסוע לאלסקה, לשבת בבקתה, לעשן מקטרת ולכתוב ספר".

יוסי, אביו: “באופיו הסתדר אבי עם כולם ונתן את כולו למען החברים שלו. היה לו קשה בצבא ותמיד אמרתי לו שלא ישאל שאלות ושלא יתווכח. במהלך השירות התחזקו היחסים עם האחים שלו והוא בגר והפך לפתוח יותר. בערב האסון ידענו שהוא על המסוקים, אבל חשבנו שהוא עלה כבר בצהריים. לאט לאט התבהרו הדברים והכול החשיך פתאום".

רעיה: "אני זוכרת שצעקתי צעקה גדולה והרגשתי כאילו ירו אותי בטיל לכוכב לכת אחר ושם אני צריכה ללמוד עכשיו איך נושמים ואיך מדברים. סיפרו לי שמצאו אותו שלם ולכן היה אבי בין הראשונים שהובאו לקבורה. כחודש אחרי האסון הגעתי לשאר ישוב וראיתי את המקום בו מצאו אותו בתנוחה בה נהרג וראיתי את טביעת גופו על הדשא. כחלק מההתמודדות היה לי חשוב מאוד להנציח ולכן החלטתי לעשות מעשה והתארגנו להנצחה משותפת בטקס ראשון שהתקיים במלאת שנה. מאז אנחנו עושים המון לזכרו של אבי ושל כל ה-73. אני חושבת שאני אדם טוב יותר היום. אני מעריכה יותר דברים והביחד שלנו במשפחה התחזק. לפעמים אתה חוטף מכה ומתעמת עם עצמך בשאלות, כמו, מה עשיתי בחיים עד עכשיו, ומה עושים מכאן ואילך? ואז אתה מגלה שיש בך כוחות שלא ידעת שקיימים".