לאחר מותו נמצאו בחדרו של צפריר כ-400 שירים שכתב למגירה. שירים אלה שהקדיש צפריר לבני משפחתו ולחבריו מגלים נפש עדינה ומלאת רגישות. אימו, מלכה, מספרת שצפריר היה ילד אנרגטי מאוד וסקרן.
"קראנו לו 'צפריר' על שם רוח הבוקר העדינה והקלילה והוא בעצם היה טורנדו. הוא היה ילד מתנה שקיבלתי אחרי רויטל, אחותו, שנולדה כשנה וחצי לפניו. הם גדלו יחד כתאומים בלב ובנפש. לאחר גירושיי מאביו ניסים ז"ל הוא נשאר עם רויטל לגור עם אביו בקיבוץ ברעם והמרחק היה לי קשה מאוד".
"אחרי שנהרג גילינו פתאום אנשים רבים, במעגלי החיים השונים, שהיו איתו בקשר.
חייו נגדעו והוא בן 22 ומאז אני מרגישה שהוא תמיד איתי. בהתחלה התפלאתי שהחיים ממשיכים: הרעש מסביב, המכולת, החנויות. לא הייתי מסוגלת לראות את זה בעוד שהבן שלי מת. כדי להתחזק אימצתי את התחושה שצפריר איתנו. זה עזר לי להמשיך".
פרץ, אביו החורג: "הכרתי את צפריר כשהיה בן שלוש. מהרגע הראשון הוא קיבל אותי ונפתח אליי ובזכות זה גם הצלחתי ל'התקבל' למשפחה. היו לנו שנים נפלאות יחד והחוסר שלו עצום. גם בתוך האסון הגדול הזה הכאב הוא פרטי. באזכרה המרכזית, כשמקריאים את השמות של כולם, אני שומע הכול אבל רק כשמגיעים לצפריר אני מקשיב".
מלכה: "יש בי פחד שצפריר סבל מאוד ברגע ההתרסקות. בין שמים לארץ אני מאמינה שחשב עליי. חסרה לי חולייה אחת בין הילדים. לא רציתי שיהיה מלאך. רציתי שיהיה פה איתנו, שיחיה, שיצחק עם האחים שלו, שיבלה, שיתחתן. היה לנו מאוד קשה כשצה"ל יצא מלבנון. הטלפון הזה: 'אימא, אני בבית...' טלפון שלא יכולנו לקבל, צובט לי כל כך. נקודות האור שיש לי בחיי היום הם הנכדים שלנו ואני לא מפספסת שום דבר מחייהם".
