כל החפצים של מני נמצאים בארגזים בחדר בבית הוריו, מלכה ויוסי, בקריית מוצקין. הם עברו לכאן לפני כמה שנים ולקחו איתם את כל התמונות והחפצים מהדירה הישנה. מלכה: “קשה לי מאוד לפתוח את הארגזים האלה. אני דוחה את זה כל הזמן ובאותה נשימה מחכה לעשות את זה".

יוסי: “מני היה ילד בוגר ואחראי מאוד. ילד אוהב, ישר וכן שאהב לשחק כדורסל ולשמוע מוסיקה. בלימודים הוא היה נחוש ושקדן כדי להצליח. כשהיה כבר בצבא השתדלתי לעודד אותו ולייעץ לו. כל הזמן אמרתי לו שהוא צריך להאמין בגורל ושזה מה שיש. באותה תקופה הוא גם התקרב מאוד לאחותו חנית והם היו לחברים טובים. אחרי שנהרג קנתה חנית פוסטר גדול של מלאכים לחדר ואמרה שהוא יישאר המלאך שלה לנצח".

מלכה: “תמיד אמרתי למני כמה שהוא יפה. פעם הוא בא למטבח וחיבק אותי מאחור. אמרתי לו, ‘מני, ככה מחבקים חברות', והוא ענה לי, ‘קודם כול זאת את'. החיבוק הזה שלו חסר לי. עד היום אני מקנאה באמהות שיכולות לחבק את הבן שלהן. כל יום ב-6.00 בבוקר הוא היה מתקשר אליי, אפילו בלי שביקשתי ממנו, רק לומר לי שהכול בסדר".

יוסי: “אחרי האסון חשבתי כל הזמן שהוא יחזור. היה קשה לי להסתכל על חיילים שבאים הביתה לחופשה. כל הזמן אמרתי לעצמי שאנחנו חייבים להסתכל קדימה ולהיות אמפטים גם לאחרים. קשה מאוד ליישם את זה ויש לא מעט נפילות שנדרשים להן המון כוחות נפש כדי להתגבר ולהרים את הראש".

מלכה: “פעם אחת חלמתי עליו. הוא עמד בחדר השינה ליד החלון ואני הייתי במיטה. דיברנו על השחרור שלו ועל הבופור והוא אמר לי, ‘אני מבין שאת לא רוצה שאהיה שם, אבל אם אני לא אהיה שם, מי יהיה'? ואז התעוררתי. מאז אני מחכה לפגוש אותו שוב ולחבק אותו".