כשעלה מולטו עם משפחתו לישראל, הוא לקח תחת חסותו את הטיפול באחיינו, יוסי. הקשר ביניהם התחזק והתעצם והם עשו הרבה דברים יחד.
יוסי: “המשפחה עברה ימים קשים מאוד באתיופיה וברחה לסודן. חזרנו לאתיופיה ושוב ברחנו. חיפשנו את המקום שלנו וכיהודים ידענו שהמקום שלנו הוא בישראל. האסון הזה שקרה לנו הוא אסון נורא. לא ידענו איך מתמודדים עם זה. אני מתגעגע מאוד למולטו. כל בוקר של שישי ושבת, כשהיה בבית, היינו רצים יחד מלוד עד רמלה ובחזרה".
וובנש, אימו של מולטו: “באתיופיה גרנו בכפר ומולטו היה רועה את הצאן. הוא היה עמוד התווך של הבית. כשעלינו לארץ הוא טיפל במשפחה ולמד מהר את השפה. הוא עזר לנו כל הזמן והיה משכמו ומעלה. בחייו הוא איפשר לנו לצחוק. עכשיו הוא נעלם לנו ואנחנו כל הזמן חושבים עליו ועל מה שקרה לו".
זמתו, אחותו: “כחודש אחרי האסון הקמנו לזכרו בית כנסת. המקום פעיל אבל קשה לנו מאוד לתחזק אותו. בכלל, המציאות שלנו קשה מאוד מאז האסון ולא קל לנו להתקיים. רציתי שיישאר קרוב אבל מולטו אמר לי כל הזמן שחשוב לו לשרת בצבא בחיל קרבי. הוא התעקש שזו הארץ שלו ושהוא חייב לתרום. היינו חברים טובים ועשינו יחד המון למען המשפחה. נותרתי עם העצב הזה, כאילו מישהו סגר לי את העיניים, כיבה את הצחוק והכניס חושך לחיינו".
