- על הפרויקט -
- 73 -
- 4.2.1997 -
- English -
- العربية -
את הקבר של תמיר בבית העלמין הצבאי בחולון מקשטות אימו שרונה ואחותו ויקי מדי פעם בצורה שונה: פעם כיער פיות, פעם כחוף ים.
שרונה: “אנחנו בונות 'מיצג' כדי שיבואו. אני רוצה שיבואו וידעו שהיה תמיר. אני מאד קשורה למקום הזה".
“תמיר היה אדם שקט וסקרן. הוא יצר קשרים חזקים עם חברים לא רבים ואהב מאוד לתת. היה לנו קשר קרוב מאוד והוא שיתף אותי כמעט בהכול. אני מתגעגעת מאוד לשוחח איתו, לשבת איתו לארוחת בוקר פשוטה. בכלל, תמיר היה איש של בית והיה קשור גם לאחותו ולאחיו דביר ואורי".
"ידעתי שהוא עומד לעלות למסוק הזה, הוא התקשר אליי ממש לפני הטיסה. כשעלתה בטלוויזיה השקופית שהודיעה על האסון ידעתי שהוא איננו. בהתחלה אמרו לי שהוא נעדר, אבל התעקשתי שימשיכו לחפש. ידעתי שהוא שם בין הנופלים. רציתי לראות אותו ולא נתנו לי. זה מאד כאב לי. אני צריכה לדעת עליו הכול. אני גידלתי אותו ברחם שלי והוא הבן שלי ואני צריכה לדעת הכול לטוב ולרע".
ויקי: “יש בנו כעסים. לא ראינו אותו. הרגשנו שיש כאן סוד גדול, שקוברים אותו מהר ושרוצים לסגור את הדברים מהר. רצינו מאוד לקבל תמונה שלו לאחר האסון. לדעת שהוא זה שקבור. זה מצב שתוקע אותך רגשית ולא מאפשר לך להסתכל קדימה. המעגל הזה לא נסגר אלא חי ונושם עד היום. אנחנו ממשיכים לזכור אותו כל יום בדברים הקטנים ולפעמים נוצרים מצבים הזויים. פעם קיבלנו צעצוע להרכבה בתוך ‘ביצת קינדר' ובהרכבה היו שני מסוקים ליד בית קטן..."
שרונה: “הנצחנו את שמו בפינה ביער בן שמן. אנחנו חוגגים לו מדי שנה יום הולדת בפיקניק ובפעילויות לילדים ואני מסתכלת מסביב וחושבת לעצמי: ‘תמיר, איפה אתה שתראה את כל זה? מה אתה חושב על כל מה שקורה פה'? הכי מפחיד אותי להגיע לשלב שתמיר יהיה יותר זמן בקבר מאשר הזמן שהיה איתנו."