רפי, אביו של אבישי: “אבישי ואני היינו חברים טובים. היה לנו קשר מאוד חזק ודאגנו לשתף אחד את השני ולהתייעץ בינינו. הייתה לו חשיבה בוגרת מאוד ואני זכיתי ללמוד ממנו המון. הוא שיתף אותי בחוויות מהשירות הצבאי שלו, וכך ידעתי על אהבתו לצבא ועל מחשבותיו להמשיך בקריירה צבאית. שנינו אהבנו ספורט והייתי מלווה אותו למשחקי הכדורסל והכדוריד בהם השתתף. החוויות המשותפות שלנו יהיו איתי לנצח. אבישי היה פרח שנגדע במלוא פריחתו".

עמית, אימו: “אבישי היה רגיש וקשוב מאוד אליי. לפעמים הספיק לו לקרוא אותי במבט אחד. הוא היה בחור מתוכנן מאוד, חברמן וחיובי. ידעתי תמיד על החוזק שלו ועל כך שאהב מאוד לעזור לזולת, אבל על העובדה שהוא היה החוט המקשר בין החברים שלו ובעל עוצמות כה גדולות, למדנו הרבה יותר אחרי שנהרג. הוא היה מאוד חם וחבר טוב גם לאחיותיו, אורלי ומירב וגם לילדים שלהן. היה ביניהם קשר מיוחד מאוד. הוא גם תמיד נתן לי את התחושה שלא יכול לקרות לו כלום. פחדתי מתאונות דרכים יותר משפחדתי מהצבא. חשבתי שדווקא במסוקים יהיה בטוח יותר בשבילו".

רפי: “שמרנו על כל החפצים שלו ועל החדר שלו, אבל אנחנו לא רואים בזה חדר זיכרון או מוזיאון. זהו חדר חי ופעיל. הנכדים ישנים שם לפעמים ואנחנו מדברים עליו כל הזמן. כבר בלילה השני אמרנו שאבישי היה רוצה, בוודאי, שנמשיך ונסתכל קדימה. אמרנו שאנחנו חייבים לאסוף את עצמנו וחזרנו מייד לעבודה".

"בין פעולות ההנצחה שעשינו הקמנו שעון בכניסה לקריית מוצקין. השעון הזה מסמל את המשך החיים ואת העובדה שהזמן אינו מרפא, ועם זאת, אינו עוצר מלכת. היה לאבישי פרק חיים קצר, אבל מלא בתוכן, בשמחה, באהבה עד בלי קץ. ראיית הדברים בצורה כזו נותנת לנו הרגשה טובה יותר, אבל אין לי ספק שהחיים שלנו נחלקים היום ל'לפני' ה-4.2 ו'לאחרי'. לעולם לא נוכל לחזור למה שהיינו".