באחד המכתבים שנמצאו לאחר מותו, כתב שחר לחברתו ענת:
“פָש (קיצור של פשוש), באוגוסט 98' נשב לנו על שפת הים במאנאלי, אם יש מקום כזה, ונשתה כוס מיץ תפוזים גדולה".
אריה אביו מספר שבעקבות כתביו ואהבתו הגדולה לטיולים, החליט לנסוע ולהגשים את חלומותיו של שחר.
“אני נוסע עם שחר. נוסע עם תרמיל לראות בעינֵי עינוֹ. כך אני מגשים את צוואתו".
דבורה: “שחר נהג לכתוב את שמו על כל דבר. אהב מאוד לקרוא. אהב מאוד ספרי אמנות. אהב מאוד את ענת והיה ביניהם קשר קרוב ומרגש. הוא שירבט, כתב המון ושמר את הכול במזוודה ישנה בחדרו. למזלי, נשמרה המזוודה הזו וככה למדנו להכיר אותו לעומק. שחר לא אהב ללמוד במסגרת הבית ספרית אלא בעצמו. לאחר מותו מצאנו בחדרו ספרים של ניטשה וויקטור פרנקל. הוא למד לנגן בגיטרה ואהב מאוד מוסיקה: אהוד בנאי, פינק פלויד, כנסיית השכל".
אריה: “כשאמר לי שהוא עולה במסוק ללבנון הרגשתי הקלה. היינו בדרום אמריקה, ואז ראיתי בחדשות דיווח על האסון. המצלמה התעכבה על כומתה של הנח”ל והרגשתי מייד שהלך לי הילד. אני לא זוכר מה היה בשלושת הימים של החזרה ארצה. אני רק זוכר שדבורה ואני החלטנו שאנחנו חייבים להסתכל קדימה. לאחר ההלוויה חזרתי הביתה וישבתי על המיטה שלו. הסתכלתי מסביבי ואמרתי שאני חייב להמשיך קדימה גם בשבילנו וגם בשביל הילדים. קל מאוד לשקוע. קשה יותר לטפס במעלה הבור".
דבורה: “אני צריכה אותו כל הזמן לידי. בגלל זה יש המון תמונות שלו גם בבית וגם בעבודה, בכל פינה. חשוב לי שישמעו על שחר, שיקראו עליו. כשיותר ויותר אנשים מכירים אותו אני מרגישה שהוא עדיין חי. שהוא איתנו".
