בשנת 1994 התחתנו איתן ומור ולאחר כשנה נולדה להם בתם עדן.
מור: “נפגשנו בפעם הראשונה בשק"מ. דיברנו המון ונוצר בינינו קשר קרוב. איתן חי את הצבא וזה היה הנושא שעליו דיבר כל הזמן. ידעתי שאני מתחתנת איתו וגם עם הצבא, אבל אהבתי אותו כל כך שלא היה אכפת לי. עברנו לגור בבאר שבע גם בגלל שהוריו של איתן, סימון ויוסף, ואחיו יניב גרו שם, וגם בגלל שאיתן היה אמור לעבור שם קורס. בדירה החדשה אליה נכנסנו בבאר שבע איתן לא הספיק כמעט להיות".
“עדן בתנו מאוד דומה לו ואני רואה בה המון דברים של איתן. כשנהרג הייתה עדן בת שנה וחודשיים והיא זוכרת אותו, בעצם, רק מהתמונות. היא נותנת לי המון כוח ואושר ומאז האסון היא רק מחזקת אותי.
אני זוכרת שבערב האסון היא כבר ישנה ופתאום בשעה רבע לשבע בערך היא השמיעה מין צעקה כזאת. נבהלתי לרגע, ניגשתי אליה וראיתי שהיא ישנה. כשראיתי את השקופית בטלוויזיה ידעתי מייד שאיתן שם ומאז אותו הרגע השתנו חיי. איתן נמצא איתי 24 שעות ביממה וההתמודדות אינה פשוטה. את בונה את עצמך, מתמסרת לזוגיות נוספת, יש לך ילדה לגדל ולחנך ולצד כל אלה אני מרשה לעצמי להיות עצובה, בדרך כלל, כשאני לבד".
“שבועיים לפני הטיסה חלמתי שאיתן נהרג בתאונה. התעוררתי וחיבקתי אותו חזק. לא סיפרתי לו אז והיום אני מצטערת על כך מאוד. החלום הזה הפתיע אותי כי מעולם לא חששתי לגורלו. מאז אני מאמינה שכל מה שאני חולמת, זה אמיתי ואני הולכת עם זה. חלמתי פעם ששתי הטבעות שלנו נפלו. את הטבעת שלי מצאתי, אבל לא מצאתי את הטבעת שלו. אמרו לי שאולי זה סימן ואישור לכך שהגיע הזמן להמשיך הלאה, וכך עשיתי. אבל איתן נשאר איתי קרוב והוא ילווה אותי כל חיי. האהבה היא אותה אהבה - ולנצח תשאר אהבת אמת".
