במרכז קיבוץ יפעת עומד לו גן שעשועים - “גן ניר", שהקימה משפחתו של ניר לזכרו. ההורים שלו, יהודית ויוסף, מספרים שניר לא סיים, בעצם, להיות ילד. יהודית: “לא ידענו איך מנציחים ילד שרק נולד. יורם, אחיו הבכור של ניר, העלה את הרעיון להפוך את גן השעשועים שבקיבוץ לגן לזכרו, למקום חי, מלא ילדים ופעיל. ניר היה אהוב מאוד על ילדים. תמיד היה שמח, כובש ומלא חן. הגן הזה מסמל אותו בצורה הטובה ביותר, מלא באהבה לאדם, לילד ולמבוגר כאחד. ניר נולד ביום שבת שחל בו אחד מימי ראש השנה ובנוסף נולד כשהוא כבר נימול. אומרים שצדיקים כאלה שנולדו כבר נימולים בראש השנה ובשבת הם בעלי דרגה רוחנית גבוהה מאוד. זה מתאים מאוד לתיאור דמותו של ניר".

יוסף: “ניר גדל בבית שבו שירתו כולם בקרבי כך שבעצם לא ראה דרך אחרת. הוא גדל על הסיפורים שלנו ורצה לשרת כמונו. אנחנו היינו מעורבים מאוד בחיים הצבאיים של הילדים שלנו. במשך כל תקופת השנה וחצי שהספיק ניר לשרת בצבא הייתי מלא בדאגות, הרבה יותר ממה שדאגתי לילדיי האחרים. לא פעם עברה מחשבה בראשי: ‘איך אתנהג אם חלילה אהיה אב שכול'?"

יהודית: “בבית שלנו תמיד שרתה השמחה, שמחה מתפרצת שכבר לא קיימת, לצערי. אנחנו מדברים הרבה על ניר ומזכירים אותו בכל הזדמנות. אי אפשר לשכוח אותו. את הפרידה ממנו באותו יום לא אשכח לעולם. חזרתי לחבק אותו שוב ושוב כאילו הרגשתי משהו. אני זוכרת את הילד שלי שיצא מהבית. ילד יפה וחכם שגידלתי ובסוף קיבלנו את הנשק האישי שלו. זה הדבר היחיד שחזר".

יוסף: “למדנו עליו המון מסיפורים שסיפרו לנו חבריו. על טוב ליבו, על היחס שלו לחניכים שלו ועל האהבה הגדולה שהייתה בו. הוא חי את חייו באינטנסיביות, כאילו רצה לנצל כל רגע. הפריע לנו מאוד הנוסח שנקבע לכתיבה על מצבות חללי האסון - ‘תאונת מסוקים', ונלחמנו לשנות אותו ל’בדרכו לפעילות מבצעית בלבנון’. היה לי חשוב שיזכרו אותו כך".