שי אהב את הים. מגיל קטן ידע לשחות. מאוחר יותר התחיל לגלוש, לדוג ולאתגר את עצמו בקיץ ובחורף. להוריו, דניאלה ושמעון, נתן את התחושה שאין מה לדאוג לו.
דניאלה: “שי היה באמת מתנה משמים. בן ראשון אחרי שתי בנות, עם תלתלים של זהב וחיוך מקסים. כולם אהבו אותו. הוא היה מאוד חם ופתוח ולקח את החיים בקלות ובשמחה.
אני זוכרת שכל ‘השבעה' חיכיתי ששי ייכנס ויגיד: ‘מה קרה לכם? תצאו מזה כבר...'"
לשי היה קשר קרוב מאוד עם אחיותיו: לימור, אורנית ולירון.
לימור: “היה נורא כייף לדבר איתו והיינו מתייעצות איתו המון. אני יודעת שהוא חלם לנסוע לטייל במזרח הרחוק. הוא נהרג חודש לפני השחרור שלו. אחרי כמה שנים נסעה אחותו אורנית להגשים את החלום הזה. הוא מאוד חסר לנו ואנחנו מאוד מתגעגעות אליו. אני יודעת שהאסון הזה שינה אותנו מאוד. אני הרבה יותר דאגנית לילדים שלי. סיפרו לנו ששי איחר למסוק כי הלך לקנות לחברים שלו חלב וסיגריות. מועלם לא רצה להעלות אותו כעונש על האיחור שלו ושי התעקש, התווכח ואפילו הפעיל קשרים כדי לעלות. בסוף זה הצליח לו".
דניאלה: “הייתי מחכה לו בימי שישי ולא נרגעת עד שהייתי שומעת את הצעדים שלו. שנה שלמה לאחר שנהרג השארתי לו צלחת ומקום בשולחן. הייתי מחכה ליד הדלת שאולי יגיע בכל זאת. אני שומרת על כל הדברים שלו: בגדים, מכתבים, כרטיס אשראי, דפי חשבון מהבנק. הכול חשוב לי. גם כשעברנו דירה השארתי את הכול ויצרנו פינה לזכרו. אהבתי אותו מאוד. איך אפשר שלא? הוא היה החיים שלי".
