על הקיר בחצר הבית של משפחת כ"ץ במצפה נטופה תלוי שבר מהמסוק. בכניסה לביתם תלוי צילום של ציור קיר שצייר מיכאל כשנתיים לפני האסון. בצילום נראה חייל שמרים את ידיו לשמים כשמעליו מסוק.
אביו, דוד: "הציור הזה הפך לנבואה נוראה ולפינת זיכרון. הדהים אותנו לראות את זה. ידענו שהוא מצייר אבל, הפתיע אותנו לראות שבחר לצייר את הסיטואציה הזו. היו למיקי ידי זהב והוא צייר על כל דבר, תפר ביד ובמכונה והמציא כל מיני פטנטים. היה לו אוסף ענק של תקליטים ישנים והוא אהב מאוד מוסיקה וספרות. הוא קרא כמעט הכול: מאפלטון ועד מאיר שלו, מעירית לינור ועד ספרי פיסיקה, ועוד".
שלומית, אימו: "מיקי היה די מופנם ולא סיפר כמעט על מעשיו בצבא. הוא הכיר את תום כיתאין והם התקדמו יחד בצבא. אני זוכרת שהיינו מופתעים שהפך לחייל קרבי עם מוטיבציה כזו.
מיקי התייעץ איתי רבות. אפילו בזמן הצבא, כשהדריך טירונים ונתקל בבעיות אישיות, היה שואל לדעתי כעובדת סוציאלית. אחרי האסון הבנתי שיש פער עצום בין מה שלמדתי על מודלים של אבל ושכול לבין מה שקורה בפועל. הזמן מאפשר התארגנות וחזרה לשגרה, אבל לא מרפא. את רק מתגעגעת יותר ויותר".
אלעד, אחיו: "אני זוכר אותו טוב ובעיקר מהתקופה שלפני הצבא. לכל אחד מאיתנו יש מיקי קצת אחר והוא תמיד עולה בשיחות שלנו. היינו בקשר טוב מאוד ולפעמים אני חולם שהוא חוזר ואנחנו משלימים פערים".
דוד: "כשקרה האסון, מצפה נטופה היה עוד יישוב צעיר ללא בית עלמין. סמוך אלינו הייתה חלקת אדמה מתאימה שהייתה בחזקתו של ראש המועצה של 'בוענה', הכפר הערבי השכן. הוא הסכים לתת את השטח ואפילו הורה לארגן שביל גישה, והכול בהתנדבות. זה ריגש אותנו מאוד. בכל פעם שאנו עולים לקבר שלו יש תחושה מאוד חזקה של ניגוד נוראי בין מימדי האסון ומותו של מיקי לבין הטבע והנוף שמסביב".
