- על הפרויקט -
- 73 -
- 4.2.1997 -
- English -
- العربية -
תום גדל בנווה שלום, יישוב שחבריו פלשתינים ויהודים, אזרחי מדינת ישראל, בחרו להקים יחד תוך קיום דיאלוג מתמיד וחיפוש אחר מציאות אחרת ושוויונית.
דניאלה, אימו: "תום ספג כאן ערכים של שלום, אהבה לטבע ואהבת האדם. הוא היה ילד שליבו מלא וגדוש ביופי, בחוכמה ובתום. הוא היה הראשון שסיים כיתה ו' ביישוב, מחזור ראשון של שני ילדים. הוא היה הבן החייל הראשון וגם חלל צה"ל הראשון של נווה שלום."
"ליל האסון היה לילה מתוח מאוד. היה בלגן בדיווחי הטלוויזיה, אבל אצלנו הייתה התובנה מיידית. אנשי היישוב, ערבים ויהודים, התחילו להגיע אלינו והייתה אמפתיה רבה לכאב ולמקום הזה של השכול. הודיעו לנו לפנות בוקר.
עם הזמן החלו הדברים להיות מורכבים יותר. דברים שמובנים מאליהם במקום אחר, יכולים ליצור כאן דילמות לא פשוטות. כך לדוגמה, עניין ההנצחה. היו חברים ביישוב שהתנגדו להנצחת חייל לוחם בלבנון, שמא יחשבו שהיישוב תומך בלחימה. זה מקום שהוא מלא בקושי ודורש נחישות".
בועז, אביו: "אנחנו חברים ב'פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלשתיני' וזה משמעותי מאוד עבורנו. כשנופלת עליך מכה כזאת, אתה עובר טלטלה, רעש אדמה. הכול מתערער וזה מייצר אנרגיות עצומות שלא יודעים מה לעשות איתן. כל אחד מנתב אותן למקום אחר. האנשים החברים בפורום בחרו לנתב את זה ל'סיבה לקום בבוקר'. ישראלים ופלשתינים עושים דברים יחד במטרה לקדם את סיום הסכסוך כדי שלא יהיה עוד שכול. כואב לי שעד היום אין המוסר ותפיסת העולם האנושית מתקדמים מספיק. אסור שסכסוכים ייפתרו בהרג. אין לאף אחד זכות לקחת את חייו של האחר".
דניאלה: "תום היה מפוכח. הוא תמיד ידע להגיד שמצד אחד, 'אין מקום כמו נווה שלום', ומצד שני, 'חבל שאתם מאמינים שיכול להיות שוויון'. היה בו משהו כנה מאוד. הכנות הייתה בבסיס האופי שלו".
בועז: "קשה לי להסתכל באלבומים ובספרי תמונות. המאמצים האדירים לספר על אנשים שהיו, לנסות להנציח, הם בעיניי הרבה אנרגיה שלא יכולה לתקן את מה שהתקלקל, ויש בזה משהו מתסכל. כל אדם הוא יחיד ומיוחד וכך היה תום. לא היה ולא יהיה כמוהו. תום הוא תוצר של המקום שלא בגר. מעניין מה היה חושב היום... תמיד הייתה לו ביקורתיות מעודנת".