"אחרי שערן בני נהרג, ידעתי שהעולם ימשיך להסתובב, שהשמש תמשיך לזרוח, שהפרחים יפרחו... הייתי למודת ניסיון. גם אחרי שערן אחי נפל, זרחה השמש. ביקשתי מאלוהים שייתן לי, לפחות, את היכולת להבחין בזה. שאוכל גם אני להמשיך לראות את היופי בעולם".

שולמית פרץ איבדה את אחיה ערן באוקטובר 1973. מטוסו נפל בקרב מעל שמי מצרים והוא הוכרז נעדר. היא קראה לבנה ערן על שם אחיה והוסיפה 'חי', כסגולה לחיים טובים. רק כעבור 22 שנים נמצאה גופת האח והוא הובא למנוחות בקיבוץ דגניה א'. מספר חודשים לאחר מכן נפל ערן חי באסון המסוקים.

שולמית: "בליל האסון היו בבית שלושה מחמשת ילדיי. עוד לפני שהגיעו להודיע לנו, היו סימנים רבים שאותתו לי מה קורה. ידעתי שיש לי רגעים אחדים לפני שהבית יתמלא. אספתי את ילדיי ואמרתי להם: 'אם ערן לא יחזור, וזה הדבר הנורא מכול, אתם חייבים להבטיח לי כאן ועכשיו שאתם חוזרים לעבודה, לשגרה וממשיכים לחיות'. הם חשבו וענו לי: 'גם את'. זאת הייתה שבועה שנחתמה בדם, ובינתיים 'טפו, טפו', כולם מקיימים".

"כשהם באו להודיע, אמרתי שאני יודעת אבל עדיין לא מרגישה. ידעתי שיש לי פרק זמן קצוב שאני עוד יכולה לתפקד ומיהרתי לנצל אותו, להודיע למי שצריך ולארגן מה שצריך כי אחר כך לא אוכל לעשות כלום. יש פתאום לחץ כל כך גדול שהנפש והגוף לא עומדים בו, ולכן כישורים אוטומטיים 'נדפקים'. אני זוכרת רגעים שבהם הרגשתי שאם לא אחשוב על 'לנשום' - הנשימה תיפסק".

"הוא היה בן 21 וחצי כשנפל. אמרו שנהוג לכתוב על המצבה מספר עגול ואני זוכרת שהתלבטתי מה לכתוב, 21 או 22. חשבתי וחשבתי ובסוף אמרתי להם: 'תוסיפו לו עוד חצי שנה'. אני אוספת מאז 'פירורים של אור' ונאחזת בהם. כמה שנים לאחר האסון נודע לי שכלובי הרשת אשר עוטפים היום את חלקות הבננות, ומביאים לחסכון עצום במים ולשיפור איכות הפרי - הם תוצאה של עבודת מחקר שערן עשה בכיתות י"א - י"ב. הייתי מאוד גאה."

"במשך שנים קראנו לאחי הנעדר 'ערן הגדול' ולבני 'ערן הקטן'. אני זוכרת שכשערן בני היה בן ארבע, לאחר מסיבת יום ההולדת, הוא רץ בשמחה גדולה אל תמונתו של אחי ואמר לו: 'עכשיו גם אני גדול! אני בן ארבע'. הוא היה חמד, ילד קסם עם תלתלי זהב, חיוך גדול וקורן עם גומה. כשאני אומרת, 'הוא היה', זה כואב לי עד היום, זה מדגיש את האין. כשמדברים עליו הוא לרגע פה".