אמיליה, אשתו של ודים, מספרת: "הכרתי את ודים בשנת 1991 בצפת. הייתי בת 24 וכל החיים היו לפנינו. ודים היה אדם עשיר בידע ורודף צדק, שאהב לקרוא ולשמוע מוזיקה. הוא היה מאד ישר ומקצועי בעבודה וגם מאד צנוע. אחרי שנהרג שמעתי מחברים ומקרובים שהיה גם רופא מעולה. תמיד אמר 'אני לא יודע לעשות את הכל אבל יש דברים שעוד לא ניסיתי'. לימים כשגרנו בנוף כנרת, הרגשנו שאין לנו צורך בטלויזיה. דיברנו המון, טיילנו המון ובשנת 1995 התחתנו. באותה שנה נולד גם בנינו נתן."

"היינו בתקופה מאד עמוסה של לימודים, מבחנים, תחילת קליטה בארץ וודים בכל זאת התעקש למלא את חובתו הצבאית ולעשות צבא ומילואים. לא ידענו איך הוא עולה ללבנון אבל באותו ערב כשהודיעו על האסון בתקשורת הבנתי שהוא בטח היה על אחד המסוקים. מאותה נקודה חיכינו וחיכינו עד שבישרו לנו את הבשורה הנוראית."

"נתן היה מאד קשור אל ודים והאסון היה ועדיין מאד קשה לכולנו. כשעזר וייצמן ביקר אותנו ואמר לי: 'תדעי לך שאי אפשר לשכוח כלום, אבל החיים ממשיכים', לא ידעתי לקבל את זה והיום אני באמת מאמינה שזה נכון. אין בחיים שלנו הנוכחים דבר שמוחק את מה שהיה לנו פעם. אנחנו אוהבים את ודים בליבנו וזוכרים אותו כל רגע. האסון הזה לימד אותי שאין דבר היקר יותר מחייו של אדם. אל מול זה הכל מתגמד. גם במקומות הקשים ביותר שהייתי תמיד ידעתי שיש עוד סיכוי. שיש פתרון לכל דבר. אני מאמינה גם שבעקבות ההחלטות שעשיתי נתן בגר מאד ואני מאד מאד גאה בו."

"אנחנו עולים כמה פעמים בשנה לקבר של ודים בצפת. אני אוהבת לחזור לשם. לאיפה שהכל התחיל. יש שם אווירה מאד שונה, מין שקט פנימי וחיצוני. מין צניעות ואיפוק שמאד מאפיינים את ודים."