יהודית, אימו של הרן, מספרת שהרן אהב מאוד בעלי חיים. “גרנו ברחוב נחשון בקצה רמת השרון, ושם, בין מרחבים פתוחים ושדות, עברה על הרן ילדות מאושרת. הרן היה נפש חופשייה. ילד בר. היה לו קשר טוב מאוד עם אביו משה ועם אחיו. גם אנחנו היינו קרובים מאוד".

“הרן היה איש חושב. אמן ופילוסוף. אהב לצייר ולעסוק באמנות. אהב לשאול שאלות ולא לקחת דברים כמובנים מאליהם. במהלך שירותו הצבאי הוא הפך לפציפיסט בעמדותיו ורצה מאוד לעזוב את לבנון. אני זוכרת שדאגתי לו מאוד כל הזמן, אולי בגלל שהוא לא פחד משום דבר. הוא שירת ביחידת עוקץ והיו לו שני כלבים: לסלי ולקס. הוא התעקש שאבוא לראות אותם וכך נסעתי יום אחד לסירקין. התמונה הזו שהרן יוצא אליי עם שני הכלבים חרוטה היטב בזיכרוני".

“המספר הזה, 73, מלווה אותי. הרן נולד ב-7.3, הכלבה שלו הייתה מספר 73, ו-73 החיילים. אני מרגישה תקועה עם המספר הזה. קראנו לו על שם דודו, הרן בר דור, שהיה אישיות בכירה במוסד ונהרג בהפלת מטוס אל על בבולגריה בשנת 1955. ב'שבעה' סיפרו לי שהרן המקראי נזרק לכבשן על ידי אנשי אור כשדים כי היה הססן. ככה נהרג הרן. הוא היה במסוק שנשרף ולזיהויו הסתייעו בסוף בזמזם של הכלבה שלו, לסלי, והפירסינג שהיה לו בבטנו".

“כשהודיעו על האסון בטלוויזיה חששתי לחייו, אבל כשקמתי בשבע בבוקר חשבתי לעצמי, ‘ניצלת, אחרת היית כבר יודעת'. הוצאתי את הכלבה שלנו לטיול וכשחזרתי, בעוד הדלת לבית פתוחה, הגיעו להודיע לי. מאז אני מרגישה שאני הולכת מעל לתהום, מפחדת להסתובב או להסתכל למטה. בהתחלה שמרתי המון דברים שלו: ציורים, פסלים ומכתבים. אמרו לי: ‘את חיה עם מת, את חייבת לראות גם את האחים שלו'. האסון הזה באמת העלה למודעות את מקומם של האחים השכולים ולמדתי להקשיב לכאב שלהם. מאז אותו היום קשה לי מאוד לנסוע לאזור הצפון. זה סוריאליסטי בעיניי המפגש בין המוות והפצע הנוראי לכל היופי הזה".