“מכל חפציו של ירון, נותר רק ספר תהִלים קטן. כל השאר נשרף. רק כשאחזתי בספר האמנתי שלקחו לי את הבן".
רבקה, אימו: “ירון היה עולם ומלואו. תמיד צחק, תמיד בחר להשלים בין חברים. ידע לשלב בין הקִרבה שלו לדת ובילויים עם חברים. אהב מאוד להתלבש ורצה מאוד לעסוק באופנה. הוא היה חבר שלי. הכרתי אותו כמו את כף ידי, ועדיין בימי זיכרון, כשחברים באים ומספרים עליו, תמיד עולים דברים חדשים שלא ידענו".
יהודה, אביו: "ירון אהב את השירות ונהנה ממנו, אך חשש מאוד מהשירות בלבנון. שלושה חודשים לפני האסון נהרגו חברים שלו בלבנון וזה השפיע עליו מאוד. את טיסתו האחרונה קיבל כ'צ’ופר' מאחר שלא נהגו לשלוח את הטבחים בטיסות ללבנון אלא בשיירות. לכן גם לא היה ברור בליל האסון אם ירון אכן באחד המסוקים. רק למחרת בצהריים קיבלנו את ההודעה".
“מאז אנחנו מנסים להמשיך לזרום. את ירון אנחנו רואים כל הזמן. הוא תמיד איתנו. לא היינו שותפים לרצון לחקור, לגלות, לדעת ולהעניש את מעגל האשמים. הרגשנו שכל המאבקים האלה לא יחזירו לי את הבן.
לאחר ‘השבעה', החזיקה אותנו רבקה ושמרה על כולנו שלא ניפול. לא רציתי ללכת לעבודה והיא דרבנה אותי. אחרי חודש היא פירקה את החדר שלו. לא הייתה מוכנה שיישאר כפי שהיה. אמרנו לעצמנו שצריך להסתכל קדימה".
