בחצר הבית שבו גדל קובי, מספרת אימו רחל, נבנה בשבילו בית עץ - "הבית של קובי". "הבית הזה היה סמל לילדותו המאושרת ומלאת הפעילות. קובי אהב מאוד להשתולל, לשחק בכדור, לרכב על אופניים ועל סקייטבורד. כשגדל בחר באהבתו הגדולה - הים והגלישה והוא אהב מאוד להציב לעצמו אתגרים. התרגלתי כבר לעובדה שהיה חוזר הביתה עם משהו שבור בגופו".
"התחתנתי בגיל צעיר ובגיל 22 כבר הייתי אימא לשני ילדים. הייתי צעירה וזה איפשר לי להיות חברה טובה שלהם. קובי היה נשמה רגישה וקשובה. הוא שיתף אותי בכול והיה לו חשוב לשמוע מה אני אומרת על כל דבר. לפעמים היה מניח את ראשו על ברכיי ואני הייתי מלטפת לו את השיער. עד היום קשה לי לפעמים לגעת בשיער. קשה לי עם המגע הזה".
"משהו דחף אותי להיות איתו בכל הזדמנות. כשהתגייס לצבא הרגשתי שניתקו אותו ממני פיסית ורגשית, ודאגתי לו מאוד. קובי מצידו השתדל לתת לי תחושה של ביטחון, של 'הכול בסדר'. היום אני נאחזת בזיכרונות. אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותו, את ריח האפטר שייב שלו, את הדרך בה נופף לי לשלום".
"לאחר שנהרג, לא האמנתי שאני אעבור את זה. לאט לאט הבנתי שיש עוד נשמות בבית והן צריכות אותי. רציתי מאוד שתהיה לי בת. כשנודע לי שאני בהיריון הרגשתי שיש לי בשביל מה לחיות. תרין נולדה כמתנה משמים והביאה לי אור. אנחנו מספרים לה המון על קובי. עד שנולדה לא יכולתי לשיר, לא יכולתי לשמוע מוסיקה. הרגשתי כל הזמן אשמה. עד היום אני אומרת שיש לי שלושה ילדים. אני לא יכולה לומר שיש לי שניים. זה מחזיר אותי אחורה ואני לא יכולה לדמיין מצב שבו קובי הוא לא חלק מאיתנו, ממה שאני היום".
