אברהם, אביו של שגיא מספר ששגיא אהב מכוניות. "מגיל קטן ידע לדקלם את שמות הרכבים והיה משחק בהם שעות רבות. כשגדל אהב מאוד מוסיקה והשקיע בה המון מזמנו ומכספו. אהב לשמוע פינק פלויד וביטלס. בגיל 16, במסגרת לימודיו בפנימייה, היה שגיא כבר על מדים והדבר גרם לו להתרגשות גדולה. שגיא אהב מאוד את הצבא ותכנן להמשיך לשרת במסגרתו גם בקבע. האסון קרה בחודש הראשון לתחילת שירות הקבע שלו. הוא סיפר לי שאת המשכורת הראשונה בקבע הוא רוצה להקדיש לנסיעת המשפחה יחד לחו"ל".
פנינה, אימו: “אחרי הפיגוע בבית ליד קניתי לו ספר תהִלים קטן. רציתי שזה ישמור עליו. את הספר הזה יחד עם התחבושת האישית שלו שנשרפה, קיבלנו בחזרה. הטראומה היא קשה, ועם זאת, אנחנו מנסים לשדר חיוּת. שגיא תמיד עודד את כולם והיה לו חשוב לשדר נעימות. הוא היה ממתין לחבריו ליחידה כשחזרו מניווטים ומקבל אותם עם קפה ועוגות. כולם אהבו אותו מאוד".
אברהם: “לילה לפני האסון חלמתי שנהרג. זה הבהיל אותי. מאז אני לא חולם עליו והייתי נותן הון כדי לחלום עליו שוב.
אנחנו לא עושים פעולות הנצחה גדולות. חשוב לנו להעביר את האישיות שלו הצנועה בכל מה שאנחנו עושים לזכרו. חנכנו חדר הדרכה על שמו בבניין ‘הצופים' כאן באלפי מנשה וקיימנו ימי ספורט לזכרו. עשינו גם ערב שירי ביטלס לזכרו בתיכון ‘גלילי' בכפר סבא שם למד.
הצבא מלווה אותנו בצורה מרגשת ביותר. הם מתקשרים ותומכים ואנחנו מרגישים שהם ממש חלק מהמשפחה שלנו. גם הקשר עם המג"ד שלו חם מאוד. החברים מגיעים לבקר. הכול מסביב ממשיך ולפעמים כואב לנו לראות את זה. כשאנחנו עם אנשים חשוב לנו לא להיראות כאנשים כבדים, לא משנה כמה הכאב טרי וקשה מנשוא".
