החדר של פול בבית אביו, יהודה, באשדוד נשאר כפי שהיה. המיטה מסודרת, התמונות על הקיר.
יהודה: "היה לי חשוב להשאיר את הדברים כפי שהם ולשמר אותם. הזיכרון ממנו מוחשי מאוד ואני רואה אותו כל הזמן מולי. הוא זה שעזר לי להחליט לגבי רכישת הבית הזה ובכל הזדמנות שהיה כאן היה מסדר, מנקה ומטפל בגינה. הוא היה ילד של בית וכזה נשאר".
"פול שירת כמכונאי מוטס וחתם גם קבע. כשעבר להיות ביסעורים אני זוכר שפחדתי. היה חורף נוראי ופחדתי שיקרה לו משהו. תשעה חודשים לפני האסון ניצל פול מהתרסקות יסעור. ביום האסון הוא השאיר לי הודעה שלא יחזור הערב כי יש לו טיסה ושלא אחכה לו. כך ידעתי שהוא בטיסה הזו, אבל סירבתי להאמין שקרה לו משהו. לאט לאט התחלתי לעכל. פול היה בין הראשונים שזוהו".
"אחרי כמה חודשים סיפרו לי שיש תמונות מהערב הנורא הזה ב'דובר צה"ל' ואפשר לגשת לראות. הלכתי לשם ובאמת זיהיתי תמונות אחדות שבהן מנסים להחיות את פול. חבר שראה את התמונות ידע לומר לי את זהותו של הרופא המטפל. רציתי מאוד לפגוש אותו ולצערי לא הספקתי. הרופא נהרג מאוחר יותר באסון השייטת. זה סגר את המעגל מבחינתי".
"תמיד חשבתי שפול מופנם מאוד ורק אחרי שנהרג גיליתי כמה אנשים היו איתו בקשר וכמה היה קשור לחברה שלו. פול נמצא איתי כל הזמן ואני רואה אותו באחיו הקטן, רון. הם דומים מאוד.
אחרי מקרה כזה אתה הופך לאדם שונה לגמרי. הגוף פה והנשמה במקום אחר. משהו מת בך יום יום. אני מרגיש שאני חייב להעסיק את עצמי כי אחרת, בכל רגע פנוי, אני מרגיש את הצביטה הנוראה הזו. היא תמיד נמצאת שם".
