אילן לא רצה להצטלם. הוא האמין שמי שמצטלם בתקופת הצבא נשאר בגדר תמונה. אימו גליה מספרת שמאז שנהרג הם עסוקים בתיעוד. “אילן היה ילד שקט ובחצי השנה הראשונה לחייו לא השמיע קול. דאגתי לו אבל כעבור חצי שנה הוא נתן את קולו בגדול. הוא היה ילד שמח ושובב שאהב מאוד לעזור לסביבה והיה פעיל חברתית. הוא היה בעל כישורים טכניים טובים וכבר בגיל ארבע היה מסתובב עם מברג ומנסה לפרק חפצים. כשהתגייס לצבא הוא רצה מאוד לשרת בלבנון ועשה הכול כדי להגיע לשם. תמיד סיפר לי כמה האנשים שם מדהימים וכמה שיפה שם וכמה שיותר מסוכן על הכביש, ובכך נתן לי הרבה ביטחון. כשבאו לבשר לנו שאילן נעדר הייתה בי עוד תקווה שימצאו אותו. חשבתי שיש עוד סיכוי, אבל בצהריים כבר סיפרו לנו שזיהו אותו. היום אני עולה אליו לקבר שלוש פעמים בשבוע. אם אני לא הולכת אני מרגישה שאני לא בסדר. עד היום, כשאני רואה מישהו שמזכיר לי אותו במראה, לרגע אני מרגישה ובטוחה שראיתי אותו. הזיכרון ממנו חי עדיין וטרי והגעגועים רק מתגברים".

אילנית, אחותו: “בשבת האחרונה שהיה בבית רציתי לספר לו שאני בהיריון. הנחתי על השולחן לפניו את צילום האולטרא-סאונד והוא קפץ מאושר. שלושה ימים לאחר מכן נהרג אילן ולא הספיק לפגוש את הבן שלי, שניר. קראנו לו שניר על שם הנחל שבו מצאו את אילן. כששניר גדל קצת ואבא שלי, חיים, סיפר לו מה קרה לאילן, הוא שאל בתמימות: ‘סבא, למה לא תפסת את אילן כשנפל מהמסוק'?
האסון הזה הפך דברים בסיסיים לקשים מאוד. לצחוק יחד, לחגוג את החגים. פתאום מפסיקים להכין אוכל מסוים שאהב. כל חג, כל יום הולדת, כל יום זיכרון, כל דבר מזכיר לי אותו. מזכיר לי שהוא לא פה לידי".