אלינור, אימו של עידן: “עד היום חסר לי המבט שלו, המגע שלו, החיבוק. זה הדבר הראשון שעולה לי כשאני חושבת עליו".
יורם, אביו: "הוא היה ילד רגוע, חכם מאוד, אחראי וסקרן. אהב מאוד מוסיקה ובעיקר את “הקיור". אהב לקרוא המון ואהב את משפחתו. אני זוכר שכשהצטרף לצוות היחידה שלו בלבנון, צחקו עליו שהוא מ'באת-ים'. עידן התעקש לתקן כל הזמן, ‘בת ים'. החלטנו בינינו ש'בת ים' זו העיר הקטנה שלו בתוך ‘באת-ים'.
השירות הצבאי נחווה אצל עידן בצורה קשה ושינה את תפיסת עולמו. הוא מיעט לשתף אותנו בחוויות מהצבא והעדיף להעניק לנו חיבוק חם בכל הזדמנות".
אלינור: “כשהיה בלבנון לא הייתי שקטה. החלטתי שכשיחזור הביתה אני כל הזמן אהיה סביבו, וכך גם היום. מאז האסון הייתי עסוקה בלבנות את עצמי מחדש. השכול הוא חלק מהותי ממני, אבל הוא לא כתוב לי על המצח. כמישהי שעוזרת לנפגעי טראומה אני יודעת שהסבל והכאב נוראיים, אבל הם גם אלה שעוזרים בסופו של דבר להתגבר ונותנים לך כוח. אין לי ספק שמאז הדפיקה ההיא בדלת, כל חיינו השתנו".
יורם: “אני חי את עידן באינטנסיביות יותר ממה שהיה לפני שמת. אני לא יכול לחשוב עליו כמת. אני חי אותו ואין יום שאני לא חושב עליו. אני לומד אותו בכל יום מחדש. מאז האסון אני לא מרפה מהמאבק לצדק עבורו ועבור חבריו. הכעס הוא עצום. לא יכול להיות שהצבא הורג לי את הילד ואף אחד לא עושה כלום. זו מבחינתי ההנצחה של עידן. אני לא אוותר עד שיתייחסו ברצינות לדברים, יקחו אחריות, ילמדו מטעויות, מתאונות. המלחמה שלי כבר מזמן לא עוסקת רק באסון המסוקים. כולם ‘עידן' בשבילי".
