נינה, אימו של ויטאלי, מספרת שויטאלי היה נחוש לעלות לארץ ישראל.
"הוא היה בוגר מאוד בתפיסה שלו וכבן יחיד היה קשור מאוד למשפחה. הכי חשוב היה לו לשמח את כולם. היה לו חוש הומור ציני שאפיין אותו עוד מגיל קטן. בילדותו הוא קרא המון, התעניין באסטרונומיה והתעסק כל הזמן בפירוק מכשירים אלקטרוניים והרכבתם מחדש. בתיכון החליט ללכת בעקבותיי וללמוד רפואה וזה שימח אותי מאוד. הוא חסר לי מאוד והחיים בלעדיו השתנו מקצה לקצה".
אנה, אשתו: "הכרנו בתקופת הלימודים. התחתנו והחלטנו שאת הילד שלנו אנחנו רוצים לגדל בארץ. התקופה הראשונה בארץ הייתה מרגשת ועמוסת חוויות. ויטאלי השקיע רבות בלימודים ובלימוד השפה העברית וכולם אהבו אותו. כשנה וחצי אחרי שעלינו הוא כבר היה רופא מן המניין בבית חולים רמב"ם. היום תלויה תמונה שלו מעל דלפק הקבלה במחלקת כירורגיית חזה בבית החולים.
ויטאלי עשה המון ימי מילואים ואהב כל רגע. הוא הרגיש שזו שליחות והתמסר לחברים ולעבודה. האסון הזה נחת עלינו כרעם ביום בהיר ושינה אותי מאוד. הפכתי לאימא מאוד מגוננת. המילה 'חלל' בעברית, שמשמעה חייל שנהרג, אינה קיימת בשפה הרוסית. זה כל כך ממחיש את הבור הגדול שנפער מאז שזה קרה".
יוסי, בנו של ויטאלי: "הייתי בן שש ואני זוכר שאימא סיפרה לי ושבכיתי, למרות שלא בדיוק הבנתי מה זה אומר. בשבילי זו הייתה עובדה. עברו הרבה שנים עד שזה נקלט אצלי שאני גדל בלי אבא. היום אני מבין את כל הדקויות. כילד היה לי קשה מאוד לראות את החברים שלי עם האבות שלהם. קינאתי בהם. נשארתי עם זיכרונות עמומים מאבא שלי ויש לי בראש, בעיקר, את התמונה של אבא חוזר מהצבא".
