- על הפרויקט -
- 73 -
- 4.2.1997 -
- English -
- العربية -
גמאל, אחיו של כאמל: “כאמל היה אח למופת. הוא אהב מאוד לטייל ואהב את המדינה. המקום הזה, בית זרזיר, שבו אנחנו גרים היה לו בית חם ואוהב. הוא טייל הרבה בסביבה. הוא היה פתוח מאוד ושיתף בכל מה שעובר עליו: שמחות ואסונות. רק על הצבא לא נהג לספר הרבה. אני יודע שהוא אהב מאוד את השירות שלו אבל תמיד כששאלנו אותו על הצבא היה עונה בקצרה: ‘הכול בסדר'. הוא היה חבר טוב של חוסיין בשיר ורוב השירות היה בדרום לבנון. היה חוזר הביתה לעתים רחוקות.
בשנת 1993 התחתן ונולדו לו שני בנים. כשהיה חוזר בסופי שבוע, היה מטייל איתם".
“ביום האסון הסעתי אותו לצומת מחניים ושם ראיתי אותו בפעם האחרונה. צחקנו כל הדרך. בערב, כששמעתי על האסון נסעתי מייד לשאר ישוב. חשבתי שאוכל למצוא אותו. חשבתי שהוא שם. התקשרתי אליו שוב ושוב והוא לא ענה. אמרתי לעצמי כל הזמן: ‘זה לא יכול להיות'. סיפרתי לאחים הגדולים שלי, אבל להורים פשוט לא יכולתי. אחר כך הגיעו מקצין העיר ובישרו לכולם. אבל כבד נפל על הכפר. מאז אין יום שאנחנו לא חושבים עליו. להורים שלי היה מאוד קשה והחיים אילצו אותם לחזור לשגרה. זה מה שקרה לכולנו. אצלנו לא נהוג לשמור על החפצים ולכן לא שמרנו דברים שלו. היום באים הילדים שלו לסבתא שלהם כמעט בכל יום. הם דומים לה מאוד, בעיקר באופי ובמבט העיניים".
“אנחנו מאמינים בגורל וכשמשהו צריך לקרות הוא קורה. לצערנו, זה לא בידיים של אף אחד. היה מזג אוויר מאוד קשה ותאונות במצבים כאלה קורות. יש בנו המון כעס על זה ואין לנו הרבה מה לעשות איתו. נשארנו עם הכאב ועם הגעגוע הגדול הזה שרק הולך ומתעצם".