- על הפרויקט -
- 73 -
- 4.2.1997 -
- English -
- العربية -
נדב, בנם של סוזנה ונחום, ילידי ארגנטינה, גדל כבן זקונים אחרי שני אחיו הגדולים, גבי וסמדר.
סוזנה: “זה גרם לו להתבגר מהר. הוא היה עצמאי מאוד ומשפחתי מאוד. אהב מאוד מוסיקה וקריאה ודאג שתמיד יהיה ספר לידו. הוא היה בחור חריף ושנון ואהב לדבר ספרדית בבית. בחורף היינו משחקים יחד Scrabble בספרדית. אני זוכרת שבאמצע המשחק נדב היה הולך לשירותים ומסתכל בינתיים במילון..."
נחום: “נדב לא דיבר הרבה על הצבא. אני יודע שעברה עליו תקופה טובה עם חברים קרובים שלצערי את חלקם איבד במהלך השירות. לאחר מותו מסרה לנו יערה, חברתו, מכתבים שנדב כתב לעצמו ובהם תיאר את הפחדים הקשים ואת העצב שתקף אותו כשחבריו נהרגו. הוא היה שוחר שלום ולא אהב את הצבא, ולמרות זאת רצה להתקדם בקריירה הצבאית שלו.
בהלוויה של נדב ביקשנו שלא יהיו יריות, מטחים של כבוד, וגם לא רצינו להתראיין. היה לי חשוב לראות אותו לפני שהובא לקבורה, וכך היה. סוזנה העדיפה, בסופו של דבר, לא לראות ואני מבין אותה".
סוזנה: “נדב נקבר בבאר שבע. לא רצינו שיקבר פה כדי לא להתמכר. הזמן עובר והכאב העצום הופך לחלק ממך. שלוש שנים אחרי האסון למדתי לצייר. מצאתי בזה נחמה ודרך להביע דברים. היום אני עוסקת בזה הרבה.
אני חושבת על נדב כל הזמן ועדיין מרגישה את הריח שלו. זה לא מרפה ממני. כל פעם אני מסדרת ומפנה כמה דברים. כשאני מתגעגעת אליו אני נכנסת לחדר שלו כדי להריח אותו והזיכרון עדיין טרי וחי אצלי".