בר כוכבא, אבא של צפריר, קרא לו תמיד “הילד".
“תמיד שאלתי, ‘הילד הגיע'? בשבילי הוא תמיד היה ‘ילד'. גם כשבגר והתגייס מלא מוטיבציה לשרת כמכונאי מסוקים - הוא היה ונהרג ילד".
צפריר היה בחור צנוע, שאפתן ומלא מרץ. אימו, תמי, מספרת שתמיד רצה להגיע רחוק.
“היה לו חשוב להיות עצמאי, לכלכל את עצמו. הוא היה מלא סיפוק כשהצליח לשרת בתפקיד שרצה ועם זאת רצה להשתחרר, להתחיל בחיים אזרחיים ולהיות עם חברתו, מיטל, עמה תכנן את עתידם המשותף".
“ליל האסון היה לילה קשה ומבולבל. הבית התמלא באנשים וזה גרם לי להבין שקרה משהו נוראי.
קשה לנו מאוד בלי צפריר. היה בינינו קשר חם ואוהב. אנחנו ממשיכים הלאה אבל בפנים מרגישים תקועים. עם הזמן הופך הכאב לכאב חזק ועצום, ועם זאת, אנחנו אוהבים לדבר עליו ומדברים עליו המון, גם ליד הנכדים שלנו. זה חשוב לי".
דניאלה, אחותו: “היינו אחים קרובים מאוד. ממש חברים טובים שמשתפים זה את זה ומתייעצים לגבי כל דבר. יצאנו ביחד והייתי חברה טובה מאוד של מיטל אהובתו. לפעמים אני עסוקה בלדמיין מה היה קורה אם צפריר היה ממשיך להיות איתנו. הוא היה מכיר את הילדים שלי. הוא חסר לי מאוד כחבר וכאח".
בר כוכבא: “במהלך השירות הצבאי שלי נתקלתי לא פעם בתאונות ותקלות. היה לי קשה להתמודד עם חקירת האסון, אבל רציתי מאוד לדעת הכול. הרגשתי שמטייחים ופוגעים בנו ולצערי, המאבקים האלה לא יחזירו אלינו את צפריר. הוא עשה לנו כל כך טוב והיסב לנו כל כך הרבה נחת. לא הגיע לו לסיים כך את חייו".
