אביו, מיכה: "שלומי אהב את טבריה, העיר שלו. תמיד כשהיה חוזר הביתה היה פותח את החלון ואומר: 'אח, אני אוהב את הריח של טבריה'. כל מי שהכיר אותו כאן בטבריה אהב אותו. הוא היה ממגנט. אני נזכר בו בכל מקום שאני מביט בעיר, ובעיקר בים שכל כך אהב ושהיום הוא קבור מולו".

שולה, אימו: "שלומי נולד בשמחת תורה ותמיד היה שמח. בכל תמונות הילדות שלו הוא עושה פרצופים. הוא הצחיק את כולם והיה שובב גדול. אנחנו נזכרים ברגעים שחווינו איתו ועולה לנו חיוך על הפנים. הוא חי את חייו בצורה אינטנסיבית ולא פעם אמר לי ש'חבל על הזמן'. ערב לפני האסון ישב איתנו ולפתע סיפר לנו על כל החוויות שלו בצבא. הוא היה אמור לעלות בפעם האחרונה ללבנון והרשה לעצמו להיפתח ולספר".

ימית, אחותו: "כולם זוכרים אותו כטיפוס מצחיק שמשחרר את האווירה בכל מקום. פגשנו כל כך הרבה אנשים שהיו חלק מחייו וזה אומר עליו כל כך הרבה. המוות שלו הותיר אותנו המומים והכניס אותנו לתקופה לא פשוטה של התמודדות. היה לי קשה מאוד כשצה"ל יצא מלבנון. 'הבופור' שהיה חלק משמעותי מאוד בתקופת הצבא של שלומי נותר פתאום מיותם. כאילו נעלם משהו מהזיכרון שיש לנו משלומי".

שולה: "עד שלא שמעתי את הדפיקה הזו בדלת הייתי בטוחה שהוא ברח מזה. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות ששלומי לא יצא מזה. עד היום, כשאני רואה את השעה 2:30 לפנות בוקר, קשה לי להירדם או לחזור לישון. זו השעה שבה דפקו לנו על הדלת... בחודש הראשון חשבתי שהוא בלבנון. אחר כך חשבתי שהוא בחו"ל. לפעמים הייתי שומעת אותו צועד בבית. הייתי פותחת דלתות ומחפשת אותו בחדרים ולא מוצאת אותו. אין מילים שיכולות לתאר את הכאב שלי. אני יודעת שזכינו להיות איתו במשך עשרים שנה שהיו מלאות חוויות ואני בטוחה שהפסדנו עוד המון שנים נפלאות כאלה במחיצתו".