- על הפרויקט -
- 73 -
- 4.2.1997 -
- English -
- العربية -
ביום האסון, במהלך השידור הטלוויזיוני משאר ישוב, הופיעה על המסך תמונת קיטבג זרוק ועליו השם “משה סבן". כך נודע להורים, תמי ואפרים, ולמשפחתו של שיקו על מותו, עוד בטרם הגיעה ההודעה הרשמית. "בחלוף הזמן פנה הצלם אלינו והתנצל על כך. אין בנו כעס על המקרה ואפילו היה חשוב לנו לשמור על קשר עם הצלם. זו הייתה מבחינתנו עדות נוספת לרגעיו האחרונים של בננו".
תמי: “שיקו היה אדם חם, רגיש ומרשים. למדנו ממנו המון והוא מילא את הבית באור ובחיוך. היחסים בתוך המשפחה שלנו מאוד קרובים ושיקו היה ביחסים מאוד טובים איתנו ועם אחיותיו.
באותו בוקר, כשהקפיצו אותו לעלות צפונה, ביקשתי מאפרים שלא יעיר אותו. כאילו הרגשתי שאני רוצה שיישאר במיטה שלו ושלא ילך לשום מקום. בדרך לצומת רעננה השמיע לי שיקו את השיר של טוני ברקסטון Unbreak My Heart שמאוד אהב. שיקו שכח את הקלטת ברכב, אבל נזכר וחזר מתחנת האוטובוס כדי לקחת אותה. לאחר מותו החזירו לנו את הקלטת יחד עם החפצים האישיים שלו".
אפרים: “בערב שבת נהגנו תמיד לעשות קידוש. מאז האסון אני מרגיש שאני במשבר אמוני, ואנחנו ממשיכים לקיים את המסורת כחלק מהמחויבות שלנו לנכדינו. אנחנו מרגישים המון כעס. החסך הזה ילווה אותנו שנים ואנחנו נמשיך לחיות את הכאב עד יום מותנו.
אני אומר לעצמי שצריך להמשיך קדימה ולהיות ריאלי, אבל אני עדיין מוכן לשלם ולעשות הכול בעבור עוד תמונה שלו או כל זיכרון שהוא. מייד אחרי האסון הרגשנו שהעולם חרב עלינו, שאנחנו לא יודעים במה להיאחז ושהדברים פשוט מתחילים להתפורר מסביב. עד היום אנחנו מנסים לחיות עם זה, אבל ברור לנו שמאז האסון נחלקים החיים שלנו לשניים: ‘החיים שלפני' ו'החיים שאחרי'. אנחנו מאוד מתגעגעים אליו".