עליזה, אימו של נועם: “נועם היה הצעיר בין ילדי המשפחה, בחור בוגר מאוד. הוא היה הדבק שחיבר בין האחים. הוא היה מאוד דעתן ולא התבייש להתווכח או להשמיע את קולו. אני חושבת שרבים העריכו אותו בשל כך וסמכו עליו מאוד. גם כשהיה בתיכון וגם במהלך שירותו הצבאי היו לו חברים קרובים ותמיד היה מוכן לעשות בשבילם הכול".
אבישי, אביו: “הוא אהב מאוד לשחק כדורגל והתמסר לתפקידו כשוער. קראו לו ‘המתאבד'. בסופו של דבר היה עליו להחליט בין התמסרותו למשחקים ובין השקעה שלו בלימודים ונועם בחר להתרכז בלימודיו. הוא היה שקדן מאוד והצליח מאוד בלימודים. בתקופת הצבא הוא שיתף אותנו בחוויות ובלבטים.
ביום האסון דיברנו איתו ובגלל שסיפר לנו שהוא למעלה ושקר שם הסקנו שהוא כבר בלבנון. לא חשבנו שהוא בתוך כדורי האש האלה שנראו על המסך. הבשורה על מותו הגיעה בהפתעה ושברה אותנו".
עליזה: “השתייכותו של נועם ל'צוות דותן' יצרה קשר חזק עם משפחות הצוות. נוצר מקום חם שבו אפשר להגיד הכול: לבכות, לצחוק, להתבדח ולחלוק את הקשיים שלנו. אני מעריצה גם את אלה שהיה בהם כוח להילחם כדי לקבל תשובות. היה לי קשה מאוד לעשות פעולות יומיומיות וההתעסקות במוות של נועם הייתה אובססיבית אצלנו עד כדי פגיעה בבריאותנו".
שגב, אחיו הבכור: “היינו חברים טובים מאוד ונועם שיתף אותי בכל מה שעבר. בשבת האחרונה אמרתי לו בפעם הראשונה ‘שמור על עצמך'. מאז אני לא אומר את זה לאף אחד. האסון הזה הפך אותי לחרדתי כלפי הילדים שלי. הדינמיות של החיים דחפה ודוחפת אותי קדימה, ועם זאת, בכל נקודת שיא בחיים שלי אני מרגיש ב'חור שחור' שמלווה אותי. אין בי שמחה טוטאלית. אני חושב עליו כל הזמן והוא נשאר נער-חייל. הוא נשאר אחי הקטן".
