בחדרו של גלעד בבית הוריו, שני ומשה, בתל אביב תלוי שעון על הקיר. "גלעד מצא את השעון שבור ותיקן אותו במו ידיו. ביום האסון השעון נעצר בדיוק בזמן ההתרסקות בשעה 18:59".
הזמן קפא. החדר נותר כשהיה. על הקיר תלוי הגלשן שאהב, על המדף מונחים גביעי ההצטיינות והמדליות בהם זכה בתחרויות שיט וחפציו נמצאים בכל פינה.
שני: “הוא היה צנוע מאוד וידע לשמוח בחלקו. בבית תמיד נשמע הצחוק ויחסים קרובים שררו בינו לבין האחים ואיתנו ההורים. הוא למד המון לבד. מצד אחד הוא היה בעל חוש טכני וחבריו כינו אותו 'מקגיוור', ומצד שני היה בעל מחשבה יצירתית וכוח המצאה. ליום הולדתו העשרים ביקש מכונת תפירה, ואפילו תפר לעצמו ‘חליפת צלף' בצבא".
משה: “גלעד לא דיבר הרבה על הצבא כדי לא להדאיג אותנו. באותו היום, כדי להרגיע, הוא התקשר להודיע שהוא כבר בפנים למרות שלא היה. לכן בערב, כששמענו על מה שקרה, לא חשבנו שהוא על המסוק".
שני: “גלעד ידע שהוא לא יחזור. החברה שלו נתנה לו דיסק והוא אמר לה שזה לא יחזור אליה... בשבת האחרונה נפגש עם המון חברים ומשפחה. כאילו נפרד מכולם. אני בחיים לא חשבתי שמשהו יכריע את גלעד. הוא היה בחור איתן בדעתו, בנפשו ובגופו.
אישית, אני מלאת כעס. היו הרבה פאשלות שהובילו לתאונה. כששאלתי למה אין קופסה שחורה במסוק, השיב לי בכיר בחיל האוויר: ‘את יודעת כמה זה עולה'? גלעד היה בונה עולם ועוזר לאנושות וזאת התשובה שנותנים לי?
המוות שלו גמר אותנו. הבית הפך לבית של אבודים. הכול הפך לעינוי בשבילי ואני עושה הכול בצורה טכנית. לפעמים קשה לי עם מאכלים שהוא אהב. עד היום, בימי שישי, אני מחכה לראות אותו בחלון, חוזר הביתה".
