סמיון, אחיו הקטן של ולדיסלב, זוכר אותו בעיקר כילד.
"היינו חברים טובים והכרתי אותו טוב מאוד. כל הזמן רציתי שיספר לי על הצבא והוא סיפר לי דברים שרק אני ידעתי, אפילו יותר מאשר סיפר להורים. כל מה שסיפר, סיפר בחיוך".
"גרנו בדרבנט שבדאגסטן, בדרום רוסיה, באזור שהיה רגיש ומסוכסך בתוכו. ולדיסלב היה ציוני מאוד והיה מצטרף למפגשים שארגנה הסוכנות היהודית. בסופו של דבר, עלה לארץ לבדו והתחיל להסתגל לתרבות ולשפה החדשה. אנחנו עלינו חצי שנה אחריו.
הוא אהב מאוד את הצבא והיה בו צורך עז להשתלב. הוא אסף סביבו המון חברים והתרגש מאוד לחיות כאן. אחרי שנהרג שמעתי עליו הרבה סיפורים מחברים ואף סיפור לא הפתיע אותי. תמיד ידעתי שהוא מסור ואופטימי כל כך. שמרנו את כל החפצים שלו בבית והבגדים שלו מקופלים בארון, רק את הנשק האישי שלו לא רצינו לקבל בחזרה. הרגשנו שיהיה נורא אם הנשק יהיה כאן בבית".
"אנחנו ממשיכים בשגרה ומנסים להסתכל קדימה. ההורים שלי הם אנשים חזקים ולא כל כך נותנים למצבי חולשה או משבר להיראות כלפי חוץ. אני יודע שקשה להם וכל אחד מהם מתמודד עם זה בדרך שלו. אימא שלי סיפרה לי שחלמה על ולדיסלב פעם אחת ושהוא היה מאוד רחוק ממנה. אנחנו מאמינים שלחלום על מת זה סימן לא טוב ואולי בגלל זה חלמה עליו רק פעם אחת.
אני חושב על מה שקרה באותו לילה ועל כל הפרטים שלא נדע לעולם. אני לא חושב על מה ולד (ולדיסלב) היה רוצה לעשות. את זה, לצערי, לא אדע לעולם. לי אישית חשוב לא להתעסק בעבר, אבל חשוב לי מאוד שיזכרו אותו וחשוב לי לדבר עליו. כשאני מספר שאחי נהרג ב'אסון המסוקים' אני מבין עד כמה אנשים זוכרים את זה וזה מרגש אותי. הפכתי עם הזמן לפטריוט ואם למדתי לאהוב את המדינה במשך הזמן יותר ויותר, זה בזכותו של אחי".
