גיל רצה מאד לשרת ביחידה קרבית. הוא התנדב לחיל ההנדסה של הנח”ל והיה היחיד מצוותו שיצא לקורס קצינים. יעקב, אביו: "גיל היה מאושר כשסיים את הקורס וחזר כקצין ליחידתו כדי לקבל לידיו את צוות פלחה"נ 912, 'צוות אייזן'. צוות זה עלה יחד למסוק בערבו של ה-4 בפברואר 1997".
גיל נולד ברחובות. בן לעופרה ויעקב, אח לניר ולאור. עופרה, אימו: "בתיכון גיל למד צילום וזה הפך לתחביב מרכזי בחייו. הוא לא נפרד מהמצלמה ולקח אותה לכל מקום, גם לצבא. בחבילות ששלחתי לו מהבית תמיד הוספתי סרטי צילום לצד החטיפים. הוא אהב מאוד את הארץ, ובמיוחד את נופי הצפון שם רצה להקים את ביתו יחד עם חברתו עדי".
“גיל תמיד נתן את התחושה ש'לי זה לא יקרה'. בסוף זה קרה בצורה הכי לא הגיונית. טיסה של ארבע דקות בלבד. חשבתי שמתאים לו שיינצל. שייפול על עץ ויינצל. אמרו לי שהוא נעדר וזה התאים לי. הייתה לי תקווה. חשבתי שהוא עובד על כולנו, שהוא מרפא את עצמו. תקווה זו הלכה איתי במשך שנים. הייתי מחכה לו. מכינה לו את המאכלים שאהב..."
יעקב: “אנחנו מרגישים שבעקבות האסון חל שינוי מהותי ביחס אל המשפחות השכולות. הן מעורבות יותר בהחלטות, מעזות להיאבק על זכויותיהן ופעילות יותר מאשר היו לפני האסון. אולי גיל ו-72 חבריו עלו לשמים כדי לעשות כאן משהו טוב יותר".
עופרה: “החיים עוברים בקווים מקבילים. אני הולכת וצוחקת אבל גיל תמיד מאחור, מלווה. אני שחקנית טובה. לא רציתי להיות בדמותה של אישה שָכּולה שהכרתי פעם כאן בנס ציונה: הלבוש השחור, הפנים הקפואות. אף אחד לא היה רוצה לדבר איתי. גם בעבודה יש שאומרים לי: ‘לא רואים עלייך' ונוח לי עם זה".
